שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התאוריות שניסו לסתור את דארווין
    במחצית השנייה של המאה ה-19 התפרסמו תיאוריות אנטי-דארוויניות שונות, שניסו להוכיח כי קיים בורא תבוני ולא מדובר בתהליך מכאני חסר משמעות
    גם אחרי פרסום "מוצא המינים", היו חוקרים רבים שהתנגדו לדארווין, ולרעיון שהגורם היחיד המכוון את האבולוציה הוא הבירור הטבעי (והזוויגי); וכן נמשכה התמיכה ברעיון האבולוציה הפרוגרסיבית ובתיאוריות המתבססות על פעולת כוחות פנימיים שונים, בלתי מזוהים, שהניעו את התהליך.

     

     

    הביולוג הגרמני הידוע ארנסט הקל (Haeckel), שראה עצמו דארוויניסט, יצר מודל של מעין פשרה - עץ בעל גזע מרכזי העולה לכיוון האדם, וענפים צדדיים משניים בעלי חשיבות פחותה.  

     

    במחצית השנייה של המאה ה-19 התפרסמו תיאוריות אנטי-דארוויניות שונות. אחת התיאוריות על אבולוציה המונעת על-ידי "כוח פנימי" היא התיאוריה של מחזורי חיים. אלפיאוס הייאט (Hyatt) טען כי לשושלות אבולוציוניות, כמו לפרטים, יש מחזור של נעורים, בגרות, זקנה ומוות (כיליון). השקיעה והכיליון מתוכנתים בתוך תולדותיו של כל מין ומין.

     

    קרני האייל הביאו להכחדתו

    תיאוריה אחרת שהיתה פופולרית למדי בקרב ביולוגים בתקופה זו (וגם מאוחר יותר) היא האורתוגנזה, המבוססת על פעולת כוח פנימי: תכונות מסוימות, מרגע שנוצרו, שוב אינן בנות-בלימה, והן מוליכות בהכרח לכיליון בתוקף נחיתות תכנונית הולכת וגדלה. דוגמה מפורסמת היא הכחדתו של האייל האירי בעל הקרניים הענקיות.

     

    על פי תיאוריה זו, קרני האייל המשיכו לצמוח עד שהיו לנטל כבד, ולבסוף הביאו להכחדת האייל. כיום מקובל לחשוב כי זוהי פרשנות שגויה; כיליון הוא גורלם של מרבית המינים, בדרך-כלל משום שאינם מצליחים להסתגל במהירות גדולה די הצורך לתנאים המשתנים של האקלים או התחרות, ואין שום סיבה להוציא מכלל זה את הצבי האירי, בעל הקרניים הגדולות (על נושא זה כתב סטיבן ג'יי גולד בספרו הידוע "מאז היות דארווין").

     

    הכוח המכוון

    אחד מנציגיה המודרניים, בני המאה ה-20, של תפישת האבולוציה כתהליך המתקדם לקראת מטרה היה הפלאונטולוג וכוהן הדת הישועי הצרפתי טילארד דה-שרדין (de-Chardin Teilhard). ספרו The Phenomenon of Man (1955) זכה להצלחה גדולה בציבור הרחב, אולי בגלל נימתו האופטימית, שהיתה יוצאת דופן בעת פרסומו.

     

    לדעתו של דה-שרדין, סיפור הבריאה התנ"כי מתאר את מטרת הבריאה, אם כי לא את המהלך המדויק של האירועים. לפי

    השקפתו (שהושפעה הן מספנסר והן מהפילוסוף הישראלי שמואל הוגו ברגסון), ההתקדמות טבועה ביקום, והיא תהליך המתרחש בשלבים. כל שלב מתגלם ברמת ארגון גבוהה יותר בהשוואה לשלב הקודם. בשלב הראשון, פעל ה"כוח המכוון" על העולם האי-אורגני; לאחר הופעת היצורים החיים, על העולם האורגני; ולאחר הופעת האדם - על רוח האדם, לפי המינוח של דה-שרדין - על הנואוספרה (nous מיוונית, תודעה). תהליך האבולוציה עתיד להסתיים ב"נקודת האומגה" ((Omega point, המזוהה עם ישו הנוצרי.

     

    טיעוניו של טילארד דה-שרדין אינם מדעיים, והם מלאי ספקולציות חסרות בסיס, מיסטיקה ותיאולוגיה. רוב הביולוגים האבולוציוניסטים המודרניים מסתייגים ממנו, ואף מזלזלים בדעותיו, למעט ג'וליאן הקסלי, שכתב הקדמה אוהדת לתרגום האנגלי של ספרו. גם שמואל הוגו ברגמן כתב על הגותו מאמר אוהד. הגנטיקאי הדגול תיאודיסיו-תיאודור דובז'נסקי (Dobzhansky), שהיה נוצרי מאמין, משבח אמנם את דה-שרדין, אך מציין כי: "ברור שאלה דברי השראה של מיסטיקן, ולא היסק מנתונים מדעיים...". ביקורת קטלנית על ספרו של דה-שרדין כתב הביולוג וחתן פרס נובל באימונולוגיה פיטר מדאואר (Medawar).

     

    אין מתכנן אינטיליגנטי

    תומך אחר ברעיון הפרוגרס באבולוציה היה הפילוסוף היהודי-צרפתי הנודע אנרי ברגסון (Bergson), שהיה בעל השפעה ניכרת בחוגים רחבים (בזכות הגותו הפילוסופית הכללית). ספרו החשוב בתחום זה, "אבולוציה יוצרת", ראה אור בצרפתית ב-1907. ברגסון טען שבטבע אין מתממשת תכנית הרמונית, ושאין תקווה לגלות את ידו של מתכנן אינטליגנטי בהיווצרות כל מין-ביולוגי.

     

    ההיסטוריה של החיים היא התקדמות, אך בצורה לא-סדירה, משום המתח הקבוע הקיים בין כוח החיים היצירתי, élan vital, והחומר הדומם האינרטי, שעליו הוא פועל ביצירת היצורים החיים. כוח החיים הוא הגורם לצורות החיים לעלות לרמות גבוהות יותר ויותר, ובסופו של דבר הוא מתבטא בהופעת המודעות.

     

    רעיונות "אבולוציוניסטיים" דומים נפוצים בימינו גם בתרבות העממית, ומשתלבים במגוון תורות ספיריטואליסטיות של הניו-אייג'.

     

    מוצא האדם ותכונותיו המנטליות 

    להנחה שהאדם הוא מחוץ לגדר הטבע היו שותפים פילוסופים שונים זה מזה כאריסטו, דקארט וקאנט. כיום אין לנו ספק שגם מין האדם, Homo sapiens, נוצר, ככל המינים-הביולוגיים, בתהליך האבולוציה. קביעה זו אינה שוללת את העובדה שלאדם יש תכונות ייחודיות, ובמיוחד כשרים קוגניטיביים מפותחים וייחודיים.

     

    ייחודיות זו אכן מעוררת פליאה, ועל המדע להתמודד עם הדרמה, המיסטיקה והרומנטיקה האופפים אותה. בדומה לכל מין-ביולוגי, האבולוציה של האדם היא תוצאה של צירוף אירועים אקראיים, שהתרחשו בזמן מסוים במקום מסוים, ושפעלו

    במסגרת התהליכים האבולוציוניים המוכרים. יחד עם זאת, אין להתעלם מן ההבדלים הגדולים הקיימים בינינו ובין המין הקרוב אלינו ביותר, השימפנזים. בין היתר, אנחנו כותבים ספרים עליהם ולא הם עלינו!

     

    בתקופתו של דארווין, ה"חוליה החסרה" בין הקוף והאדם נחשבה לבעיה מטרידה. מאז מותו הלכו והתגלו, וממשיכים להתגלות, מאובנים של מינים רבים – לפי אחת הגרסאות, מספרם הוא לפחות שבעה-עשר (!) מינים שחיו בעבר ונכחדו, והם הממלאים את ה"חלל" שבינינו ובין השימפנזים.

     

    קרוב לוודאי שהאב המשותף לנו ולשימפנזים (המין הקרוב אלינו ביותר מבחינה אבולוציונית) חי לפני 6-7 מיליון שנה באפריקה. בין המינים הקדומים שהתגלו, שמהם התפתח (לאחר מיליוני שנים והסתעפויות שונות) מין האדם, נמצא מין שכונה Australopithecus afarensis.

     

    מין זה התייחד בכך שהיה זקוף והלך על שתיים (המאובן המפורסם ביותר של מין זה הוא "לוסי"). שינוי זה היה תוצאה של ירידה מהעצים ומעבר לחיים בסוואנות הפתוחות - שינוי באורח החיים שנבע משינויים אקלימיים שחלו באזור זה. ההזדקפות הרחיבה את שדה הראייה של מין זה ואפשרה התגוננות יעילה יותר מטורפים.

     

    הליכה על שתיים לעומת הליכה על ארבע איננה בהכרח "התקדמות", אלא יש לראותה כחלופה. ההזדקפות היתה מלווה בשינויים אנטומיים ניכרים, שאפשרו את שחרור הידיים לשימוש בכלים, ולאחר מכן ליצירת כלים. הכושר המניפולטיבי ויכולת הקואורדינציה כוננו בהמשך הזמן את העולם האנושי ואת התרבות. ה-Australopithecus afarensis היה בעל מוח קטן (בדומה לזה של קופי-האדם), ולפי העדויות לא השתמש בכלים. המין הראשון שהתגלה שהשתמש בכלים (Homo habilis) הופיע לפני כ-2 מיליון שנה.

     

    ההחלל בינינו לבין השימפנזים - תוצא ההכחדה

    אין לראות במינים השונים של ההומינידים (המינים המשתייכים למשפחת האדם) שנתגלו מאז דארווין את ה"חוליה החסרה" שהובילה לאדם, אלא מינים שחיו בזכות עצמם, חלקם במשך תקופות ארוכות. ביניהם היו מינים קרובים יותר לאדם ומינים אחרים קרובים פחות. כל המינים האלה נכחדו. ה"חלל" הגדול הקיים בינינו ובין השימפנזים הוא תוצאה של הכחדה.

     

    העובדה שלמינים אלה אין צאצאים חיים כיום היא תוצאה של גורמים אקולוגיים, של תחרות בין מינים ושל גורמים נוספים. אילו אחד המינים האלה היה שורד, לא היה ה"חלל" שבינינו ובין השימפנזים כה גדול. בניסוחו של רוברט פולי (Foley): "לו היה מתגלה באזור נידח כלשהו באפריקה פרט חי המשתייך למין Australopithecus afarensis, אחד מ'אבותינו' (או נכון יותר מ'בני-דודינו') האבולוציוניים, היינו בדילמה, האם לשלוח אותו לבית-הספר או לגן-חיות"*.

     

    אבות האדם היו, קרוב לוודאי, יצורים חלשים יחסית ונטולי הגנה. תהליכי הסתגלותם לא התרחשו בדרך של התפתחות כשרים ייחודיים, כמו כוח פיזי רב, יכולת ריצה מהירה או חושים חדים במיוחד. הסתגלותם התרחשה באמצעות יכולת קוגניטיבית מפותחת: כושר למידה וזיכרון, פיתוח תקשורת יעילה, כושר המצאה וכן שיתוף פעולה.

     

    אחד המדדים ליכולת הקוגניטיבית הוא נפח המוח, הקשור לנפח הגולגולת. כאשר משווים את נפח הגולגולת של מינים שונים, לאחר שאבות האדם נפרדו מקופי-האדם, מגלים עלייה דרמטית בנפח המוח, מנפח של כ-450 סמ"ק ב-Australopithecus afarensis עד כ-1,400 ב-Homo sapiens. הדעה המקובלת כיום היא שעלייה זו בגודל המוח, ובד בבד עלייה באינטליגנציה, היתה הסתגלות לחיים חברתיים אינטנסיביים ולתחרות חברתית. לפי ניסוחו של הביולוג האנגלי ריצ'רד דוקינס.

     

    האבולוציה היא תהליך מכניסטי נטול משמעות

    היכולת התבונית, כושר ההפשטה והחשיבה המתמטית של האדם (ובמיוחד של אנשים מסוימים!) עדיין מעוררים פליאה. מעניין לציין שאלפרד ראסל ואלאס (Wallace), שהגה את התיאוריה על האבולוציה באמצעות הבירור הטבעי באופן בלתי

    תלוי בדארווין ובאותה התקופה, חלק על דארווין לגבי מוצא התכונות המנטליות הגבוהות של האדם. הוא הסכים איתו שהתכונות הגופניות אכן התפתחו בתהליך הבירור הטבעי, אך טען שתכונות כמו חשיבה מופשטת או חוש אסתטי הן פרי התערבות כוח עליון.

     

    למסקנה דומה (כנראה מנקודת מוצא אמונית) מגיע ההיסטוריון ופילוסוף המדע הישראלי מנחם פיש, שכתב: "מה שעשוי כן להעיד על מציאותו וכוחו של האל, כלומר על אינטליגנציה האמורה להיות היוזמת והאחראית למציאות הפיזיקלית והאורגנית המוכרת, הרי זה (א) קיומו של המכלול הסבוך... ו(ב) עובדת היותנו, כפי הנראה, בעלי כושר תבוני מופלא ללמוד ולדעת אותו – את המכלול הזה (של חוקי הטבע...)*. 

     

    גוּלד שולל אפשרויות אלה, ומסביר גם את הופעת התכונות המנטליות הגבוהות במסגרת התיאוריה האבולוציונית. בהסברו יש "תפקיד" נוסף לאקראיות.

     

     "הברירה הטבעית יכולה לבנות איבר 'בשביל' תפקוד מוגדר... אבל ה'תכלית' הזאת אינה קובעת בהכרח את מלוא כישוריו של האיבר... מוחותינו הגדולים יכלו להיברא מלכתחילה בשביל... כישורים חיוניים לאיסוף מזון, לחִברות... אבל הכישורים האלה אינם ממצים את גבולות היכולת של המכונה המורכבת הזאת (המוח). למרבה המזל גבולות אלה מחזיקים בתוכם, בין שאר הדברים, גם יכולת לכתוב, בין רשימת קניות (שכולנו מסוגלים להוציא מתחת ידינו) ובין אפוס רחב היקף (שרק מעטים מאיתנו אכן יוכלו לחברו)".

      

    גולד, ג'.ס. בוהן הפנדה. תרגום עמוס כרמל. הוצאת דביר, 1990 (המקור האנגלי, 1980). עמ' 54.

     

    התהליך האבולוציוני, שהוא תהליך מכניסטי בלא משמעות, יצר יצור בעל שפה סימבולית, מודעות ומודעות עצמית, בעל תחושה סובייקטיבית חזקה, שביכולתו לפעול על פי שיקול דעת ובחירה חופשית והמחפש משמעות. 

       

    יוסף נוימן הוא פרופסור (אמריטוס) לביולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. ספרו "מותר האדם" – האבולוציה של התודעה" קשור לנושא המאמר. 

     

    מתוך גיליון יולי של מגזין "גלילאו"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "התאוריות שניסו לסתור את דארווין"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים