תמונה אחת זכורה לי במיוחד מתקופת הגעתו של אש"ף לגדה המערבית בחורף 95'. בתוך בליל תחושות האופוריה הלאומית, תחושת "ניצחון המאבק המזוין" ותחושת "שחרור" הגדה על-ידי הצבא הפלסטיני, בלט מספר קטן של סיסמאות שנכתבו בחופזה על-ידי רעולי פנים על קירות בג'נין, בטול כרם ובבית לחם. הסיסמאות קראו: "צומוד" (עמידה איתנה), שמשמעותה עד אז הייתה - התנגדות לכיבוש הישראלי. אלא שהפעם פורשו סיסמאות אלו גם כעמידה איתנה של תושבי השטחים בפני "אש"ף חוץ".
הכותבים האלמונים, שהעזו לקרוא תגר על הראיס ערפאת ואנשיו ששבו מגלות תוניס, תבעו למעשה שלא לשכוח שהמאבק העיקרי של תושבי הגדה הוא בכיבוש, בהתנחלויות וב"החזרת הקרקעות הגזולות". כן, המאבק בין "אש"ף חוץ", שדגל מאז הקמתו לפני למעלה מארבעים שנה במתן עדיפות לזכות השיבה, לבין "אש"ף פנים", שראה את עיקר המאבק כקרב נגד הכיבוש בשטחים וכעימות מתמשך על הבעלות של הקרקעות בגדה, נכנס כבר אז לשלב מתקדם.
לא קשה להתמודד עם הטענה שהחברה הפלסטינית היא מקשה אחת. יש בין הפלסטינים תושבים שמקורם ממישור החוף ויש בה כפריים מאזור ההר, ומאומה, אליבא דהערבים עצמם, לא מחבר בין שתי הקבוצות הללו. יש בה מצד אחד תושבי קבע ומצד שני יש בה נוודים שאין ביניהם כל קשר שבטי או משפחתי. יש בחברה זו פלסטינים המתגוררים בבתי פאר ברמאללה ובחברון ויש בה מצד שני מאות אלפי פליטים החיים במחנות עלובים שרמת חייהם מהנמוכות בעולם, וקבוצה אחת סולדת קשות מהשנייה. אם ניתן לכנות את החברה הזאת "מקשה אחת", הרי שזה בגלל חולשתה.
חלומו של ערפאת ליצור מציאות, שבה הגדה המערבית ורצועת עזה תהיינה "ליחידה גיאוגרפית אחת" כפי שנכתב באמנה הפלסטינית, התנפץ בחודשים האחרונים בקול רעם אדיר. במבחן הלאומי הרציני הראשון שלה, התרחקו שני חלקים של החברה הפלסטינית האחד מהשני, עד שספק אם ניתן יהיה לאחותם מחדש. החברה הפלסטינית התפצלה פיצול ראשון, קצת מוקדם מדי ואף על רקע די מפתיע - הפרדת הדת מהמדינה. התוצאה: רצועת עזה החליטה על אימוץ שלטון דתי קיצוני בראשות החמאס בעוד שהגדה המערבית ממשיכה לכאורה לתמוך באבו מאזן, איש הפת"ח הפרגמטי, בתקווה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וחילונית בין ג'נין לחברון.
העלאתו מחדש של נושא הפליטים וזכות שיבתם לאזור לדיון בינלאומי, תיצור ללא ספק את המשבר הגדול הבא, שהמשבר הקודם יחוויר לעומתו כשלג. בגדה המערבית, להבדיל מעזה, קיימות שתי חברות פלסטיניות ולא אחת ובהתאם, קיימות שתי מנהיגויות ולא אחת. מרואן ברגותי שנולד וגדל ברמאללה, ג'בריל רג'וב שנולד בכפר דורא בנפת חברון, סאיב עריקאת שנולד ביריחו ואבו עלא יליד אבו דיס, מעולם לא הציבו את "זכות השיבה" בראש סדר היום שלהם.
המנהיגות המקומית בשטחים, המוכרת יותר כ"אש"ף פנים" ניסתה תמיד לקדם בשיטתיות את נושא סיום הכיבוש, חיסול ההתנחלויות והשבת אדמות הכפרים הערביים. למאבק זה הם נתנו כותרת אחת – צומוד. ראשי "אש"ף חוץ" לעומת זאת, פליטים ובני פליטים ממישור החוף הארצישראלי, היו לאורך שנים דומיננטיים מאוד בדרישתם להחזרת הפליטים לבתיהם "שמהם הם גורשו", לטענתם.
יאסר ערפאת אמנם איננו יליד מישור החוף אבל עוזריו הקרובים: ח'ליל אל וזיר -"אבו ג'יהאד" (יליד רמלה), צלאח ח'לף - "אבו איאד" (יליד יפו), ומחמוד עבאס- "אבו מאזן" (יליד צפת), הם שנשאו את אות הפליט על גבם במשך שנים, הם שלחצו עליו להציב את "סוגיית השיבה" כסוגייה ברורה וחדה אשר לא תחול עליה שום "עיסקת טיעון" עם ישראל, והם שהקריבו את איכות חיי תושבי מחנות הפליטים למען המטרה הנעלה, השיבה.
"ההתמתנות" לכאורה שמשודרת מקרבתו של אבו מאזן בנוגע לנושא שיבת הפליטים, כמו גם הדלפות מגמתיות שתכליתן להצביע על "גמישות פלסטינית" אחרי שנים רבות של קשיחות מסורתית, באים מכיוונה של מנהיגות אש"ף - פת"ח "פנים", מקרב יושבי ההר, מקרב מי שמעולם לא דגל בזכות השיבה. מנהיגות זו שזכות השיבה היא לא יותר מסיסמה עבורה, תוביל מגמה ל"התמתנות" בנושא הפליטים בתמורה לויתור ישראלי גדול בנושא הקרקעי: פינוי נרחב של ההתנחלויות וצמצום השליטה הישראלית בגדה למינימום הכרחי.
"מדוע", שאלתי פעם את בכיר הפליטים בג'נין, "אינכם יוצאים מהחור הזה, משפרים את איכות חייכם וחיים ככל אדם אחר בעולם"? "מדוע", הוא ענה-שאל, "אם תשאל את התושבים, הם יגידו לך שהם היו מוכנים להתפנות ברגע זה. אלא שאש"פ רוצה להנציח את המחנה הזה כמונומנט חי... הוא אוסר על הזזת אבן אחת מכאן, שכן, ברגע שלא יהיה מחנה – לא תהיה בעיה פלסטינית.. הקרבנות פחות חשובים לו".
איך יגיב הדור השלישי של הפליטים הפלסטיניים, "הקרבנות", להתפתחות כזאת? בודאי לא רק בכתיבת סיסמאות על הקירות.
