אוקיי, אז אני הומו, מה הלאה?
יש בתוכי חלק שאומר לי לסתום את הפה. הרי אילו הייתי נופל על הורים אחרים זה היה יכול להיות הרבה יותר קשה וכואב. אבל יש גם חלק אחר, האומר שאני לא צריך לתת דין וחשבון על תחושת הריקנות שמלווה אותי מאז צאתי מהארון. וידוי
כשהחלטתי לצאת מהארון, לא היה לי שיקול מרחיק לכת. 17 שנים אינן כמות יוצאת דופן לחיים בארון. כן, תמיד ידעתי, כן, היתה לי מערכת יחסים אחת די רצינית. החיים בשקר הפכו אצלי כבר מזמן לנורמטיביים, ולמען האמת, השקר לא היווה גורם בהחלטתי לצאת לעולם עם הידיעה. אני לא קדוש, כולם משקרים, ועוד אם זה סביבתית נתפש כלגיטימי, למה לא? מעולם לא הרגשתי במרכז העניינים,לא רוצה חיים מיוחדים. אמנם יש בי סממנים עליזים סטיגמטיים, אבל זה לא בשליטתי. ומחוסר האגוצנטריות הזה ייתכן שנחסכה ממני התחושה עליה רבים מצביעים כעל גורם חשוב ליציאה מהארון – תחושת ה"זה חייב לצאת".
הראשונה היתה אמא. היא חזרה מהעבודה, אחי הגדול כבר לא גר איתנו, והאמצעית בצבא. ניתן להגדיר את המועד הזה כסביר, ביחס למטרת השיחה, שכן זמן ממש טוב להודאה שכזו עוד לא נברא. לא אלאה אתכם בדבריי ואשמיט את פרטי השיחה הדקים. השיחה התנהלה בדיוק איך שאתם חושבים. אבל ברשותכם, אלאה אתכם מעט בתוצאה, וכדי לא למשוך אתכם לשווא, אומר מראש: לא, הוריי אינם דתיים, ולא גורשתי מהבית.
"אתה יודע שאנחנו נאהב אותך תמיד", אמרה אמא לקראת גמר השיחה. "קשה לי להגיד שאלה חדשות משמחות, אבל התכוננתי לזה, זה בא קצת מוקדם מהצפוי - יש לך חבר?" המשיכה.
"לא, אמא". כאמור, שקרים לא מהווים בעיה אצלי, אני לא סרט אמריקני זול, היא לא צריכה לדעת עכשיו, ולכן גם לא תגלה בעתיד.
"טוב, אין לי הרבה מה לומר... לא סיפרת לאבא, נכון?" שאלה.
היה לי קשה עם התגובה המקבלת של אמא
"לא, רציתי להתייעץ איתך, מה לעשות עם זה?" ידעתי מה היא תגיד, אבל מסיבה שאינני יודע לאבחן מ"מרום" 17 שנותיי, רציתי שהיא תגיד את זה: מובן שלספר לאבא, הוא יתמוך ויקבל, מהר אבל, כי קשה לה להסתיר דברים מאבא.
היה לי קשה עם התגובה המקבלת של אמא. אני אוהב אותה וצריך אותה באמת, וגם היא אוהבת אותי המון. אבל כאשה מבית אירופי, עם הורים ניצולי שואה, היא לא נוהגת להפגין אהבה יותר מדי, מילולית לפחות. הרגשתי רע, מובס. לא ציפיתי לתגובה אחרת, אבל גם לא לתחושת לוואי המשונה. אבא הבא בתור.
עם אבא הלך אפילו יותר חלק. קצת הופתעתי מהציניות: "תהיה מה שבא לך, מה אכפת לי. צמחוני, טבעוני, צבעוני, מה שבראש שלך".
קשה לי להסביר את המוזרות במשפט הזה, כי אבא שלי אדם מאמין, לא שומר מסורת, אבל די מרכזי בדעותיו, ומשפט כזה, אם נרצה להמשיל, יזוהה יותר עם ביילין מאשר עם אולמרט. זו היתה שיחה מליצית, והציניות השגרתית שלו, והלא צפויה במקרה הזה, רק שימחה אותי.
לצופה מהצד זה יראה שהתגובה של אבא שימחה אותי כי הוא התנהג כרגיל, ושל אמא קצת העציבה אותי, כי היא הרגישה צורך לומר שהיא אוהבת אותי, תומכת בי. אבל אני לא יודע אם זה המקרה. או שאולי זה יהיר מצידי לחשוב שאני יודע יותר טוב מרבים אחרים?
אז זה עבר חלק. השאר לא ממש חשוב, כי לשאר לא אכפת אם אתחתן כדין וכחוק, או אם אביא ילדים ומה יהיה שם משפחתם.
למה יצאתי מהארון? אינני יודע.
האם זה עשה טוב למישהו? לא.
האם אני שמח? שאלה טובה. הרי אין דבר כואב יותר מלהכאיב לאוהביך ע"י היותך מה שאתה. מצד אחד אמא, עם אהבה והצהרות תמיכה, ומצד שני אבא, משדר נורמליות מעט מלאכותית.
יש בתוכי חלק שאומר לי לסתום את הפה. הרי אילו הייתי נופל על הורים אחרים זה היה יכול להיות הרבה יותר קשה וכואב. אבל יש גם חלק אחר, האומר שאני לא צריך לתת דין וחשבון על תחושת הריקנות שמלווה אותי, הסתמיות, התחושות הכל כך מוזרות וחסרות הסבר רציונלי, ששוכנות בלבו של אדם כל כך רציונלי.
אולי זה החשש שלי שעכשיו אני כבר סתם הומו
אולי זה נובע מדעה רווחת מדי, שטוענת שמיניותך הופכת אותך למי שאתה. אולי זה החשש שלי שעכשיו אני כבר סתם הומו, מיציתי את עצמי ואת הדרמטיות שטמנתי בחובי וידעתי שתתפרץ יום אחד.
אולי מה שסלדתי ממנו, מיניות כזהות, בעצם מילא אותי כל כך והפך אותי למי שאני. ועכשיו יש ריקנות, אין בי כבר הרבה יותר.
אולי אני מפחד כי לפתע אני לא מתוסבך, אני אדם ככל האדם. אולי רק עכשיו הגעתי לחלק הקשה באמת בחיי - אוקיי, אז אני הומו, מה הלאה?
לפנייה לכתב/ת 
שקרים לא מהווים בעיה אצלי, אני לא סרט אמריקני זול
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
