לא רק שחזרת אלי, אלא שחזרת בראש השנה

 אני לא חושב שאמרתי לך, אבל אַת ריח של חג. כן, את. את ריח של חג. יש דבר כזה.

למשל, כשהייתי ילד, בחג פורים אחד, הולבשתי בגרביונים ירוקים ונשלחתי לבית הספר, משוכנע לחלוטין שכולם מבינים שאני רובין הוד. לא עזרו לי כל הסבריי - בסופו של יום הייתי הילד עם הגרביונים הירוקים. אני זוכר שבאותו יום הצטופפו עננים בשמיים ורוח חמה הרקידה את הנוצה בכובעי הירוק והמחודד, נושאת עימה ריח טוב של אדמה לחה וחמה אל חצר בית הספר. מין ריח כזה של פעם בשנה.

עד היום, פעם בשנה, אני מוצא עצמי שואף אל ריאותיי את ריח הטבע האקראי הזה וחושב: "היי, יש ריח של פורים", ואיש מלבדי אינו יודע. גם אַת מין רוח כזאת, רק שאַת ריח של ראש השנה.

כולם מספרים את סיפורי האהבות החדשות. האוחזים ברוגע הזוגי מספרים את ימי הולדת אהבתם, והחסרים אותו מזמזמים את דמותה החסרה של אהבה חדשה, עתידית וחמקנית. זמזום נעים, זמזום צורם. זמזום נעים, זמזום צורם.

רק מקומן של האהבות המתחדשות נפקד בדברי הימים של הלילות המכרבלים אותנו, בין אם באמת ובין אם בדמיון. אַת היית אהבה מתחדשת, ושמחתי להתחדש בך. שמחתי בך ושמחתי בריחך שהפך להיות ריח של חג. כי לא רק שחזרת אלי, אלא שחזרת בראש השנה.

כמה שמחתי לקראתך. כמה נהניתי לשאוף איתך ואותך. להתוודע מחדש לכל גבשושית ובליטה מתענגת בגופך שחסר לי. כמו כתב ברייל של טקסט מעלה חיוך שקט. הרגשתי שאַת נחה כאן בסופה של דרך קשה. ובערב ראש השנה ההוא, ריחו של מרכך השיער שלך נמהל בריח הבושם שבדרך כלל נמנעת מלהתקשט בו, וכשנרדמת מולי התערבבו שניהם  עם הבל פיך התינוקי והקסימו אותי, ואַת הפכת לריח של חג.

ניפצת את קופת החיסכון של החוויות המשותפות שאספנו 

זכרתי שכבר שכנת פה פעם בין כתפיי. כאבתי את שטף הזכרונות, שנפרשו על רצפת הסלון עת ניפצת את קופת החיסכון של החוויות המשותפות שאספנו באדיקות והלכת. ולא השכלתי להבין, שאין זה משנה מדוע, כעת חזרת. חסרה לי המוטוריקה העדינה הדרושה לאצבעות הנאלצות לאחוז בעלבון ישן. בחוצפה תמימה של ילד האמנתי שכמו השנים, גם אהבות מתחדשות להן מעצמן. אז עוד חשבתי שאני גבר. היום אני כבר יודע שרק ילד טוען שהוא כזה. גבר אינו צריך להזכיר לעצמו את גבריותו.

בהתחלה עוד חשבנו שציפיתי לשובך. עם הזמן גילינו שנינו, שעלבוני ארב לך בעיקול המוביל אל התודעה הרוגעת. אף אחד לא לימד אותי כיצד לקבל את פניה של אהבה מתחדשת. עד כמה פגיעה ומפוחדת היא עלולה להיות. עד כמה מבוישת וזקוקה לחיזוקים. כעסיי רבו כרימון.

פעם סיפרתי לך על נחמיה, בן דוד של סבא שלי, שבתקופת השלטון התורכי התאהב בבחורה ורצה אותה לאשה, אבל חברו הזהירו פן יתחתן איתה משום שלא שמרה על בתוליה. "אני עצמי ידעתי אותה", אמר לו חברו, ונחמיה האמין לו, על אף הכחשותיה. זמן קצר אחר כך נודע לנחמיה כי חברו עומד לשאת אותה לאשה בעצמו, ואז הבין את גודל אסונו. חוסר אמון, סוג של חטא קדמון.

ביום חתונת השניים הגיע נחמיה והחל מיידה אבנים בחוגגים, עד שבאו התורכים והשליכו אותו לקלבוש. איש לא יודע בדיוק מה עשו התורכים לנחמיה, אבל כשהשתחרר היה אדם אחר. לא תיקשר עם הסובבים אותו, לא שלט בצרכיו ולא בכעסיו. רק דבר אחד נותר כשהיה: כשהגישו לו ספר תורה הפוך, הוא קרא בו בשטף ללא קושי, כי כשנחמיה היה ילד ולמד תורה ב"חדר" הוא למד לקרוא בספר הפוך, כי לא היו די ספרים לכולם.

הטחתי בך שאת תמיד עושה הכל הפוך

יום אחד, בעודי מעניש אותך על עלבוני, בערה בי חמתי על שתיקתך. הטחתי בך שאַת תמיד עושה הכל הפוך, שאני לא מצליח להבין אותך. ואת, החכמה ממני, השבת לי: "אתה לא נחמיה. במקום לנסות לקרוא אותי הפוך, נסה לגשת אלי מהכיוון הנכון". אבל עלבוני הילדותי לא איפשר לי.

בהתחשב בעובדה שעד שפגשתי אותך, כל חיי בחרתי להלך על גחלים, אין זה מפתיע שלא הפריע לי שאני סנדלר יחף. נמנמתי על כרית הפוך המפנקת של ההכחשה. התעוררתי לבד. שוב.

לפעמים, ברחוב, ריח של מרכך שיער ובושם ואז...

פעם, מזמן, עוד בימים שכולם גידלו כבשים וקינחו בתאנים, נהגו לקבוע את ראשי החודשים על פי עדותם של עדי ראייה שחזו במולד הלבנה. כך גם בראש חודש תשרי, שוב נותרתי לתהות אם מישהו חזה במולד הלבנה שלי. שוב הגיעו לילות ארוכים של גבר מתבגר עומד תחת עץ הערבה הבוכיה הגדול שבחצר ושואף מלוא ריאותיו אוויר לא חגיגי. לפעמים, ברחוב, ריח של מרכך שיער ובושם ואז... הייתכן? ראש השנה? עכשיו?

והנה, ראש-השנה לא ריחני מפתיע אותי מבין דפי לוח השנה. בקרוב המאמינים יפנו בבקשות ובתפילות השמיימה עם בואו של יום דין ויבקשו כי ייטיבו עימם ויזכו אותם בכתיבה ובחתימה טובה.

מתוך אוסף הברכות האלקטרוניות J-cards 

אַת שוב מתדפקת על דלתי לאחר דרך נדודים קשה. שוב, בראש השנה.

הבקשות היחידות שלי הן לעצמי – להתבגר ולדעת לשמח אהבה מתחדשת. לא להיבהל מכל תקיעת שופר.

אמרתי לך דברים רבים שלא הייתי צריך לומר. לא אמרתי דברים רבים שהייתי צריך.

אני לא חושב שאמרתי לך, אבל אַת ריח של חג. כן, אַת. אַת ריח של ראש השנה.

באת בזמן.