אז גם לזוגיות יש תאריך תפוגה?

בזמן האחרון עלו לכותרות הפרידות שהכי לא צפינו: יובל בנאי ואורלי זילברשץ אחרי 20 שנה, דץ ודצה אחרי 21 שנה, ושיא השיאים, רמי וריטה כמובן, חברי הילדות, אחרי 27 שנות נישואים.

אז אחרי שמרימים את הסנטר מהריצפה, אי אפשר שלא להשאר עם התהייה: אם אפילו הזוגות שעוררו בכולנו תקווה וקינאה לא מצליחים להחזיק מעמד, מי כן יכול? האם לזוגיות יש תאריך תפוגה?

אני, למרות שאני עדיין מחשיבה עצמי רומנטיקנית חסרת תקנה, מתחילה לחשוב שאולי זה אכן כך.

יכול מאוד להיות שלא נועדנו להיות עם אותו בן זוג "עד שהמוות יפריד בינינו". רוב הסיכויים אפילו שמשהו אחר יפריד בינינו קודם: השיגרע (זו לא טעות כתיב), השעמום, הילד הראשון, העוני, העושר, העבודה, האבטלה, המשפחה, הדת, מישהי/ו אחר/ת... כשמציגים את זה ככה, נדמה פתאום שזה בכלל נס שאנחנו מצליחים לחיות יחד לאורך זמן.

אפשר לייחס את זה לנושא אחר שתמיד מדהים אותי, והוא השוני בין כולנו, בני האדם. מיליארדים של אנשים, דומים מבחינה פיזיולוגית אבל שונים לחלוטין באופי. אפילו בתוך אותה המשפחה. נסו להשוות ביניכם לבין אחיכם/אחיותיכם שגדלו באותו הבית ותיווכחו בכך.

יתרה מכך, כולנו גם משתנים עם השנים ועם הנסיבות.

דבק של אהבה שהתנדף עם השנים

והמסקנה המתבקשת, אם כך, היא ששני אנשים שבחרו זה בזה בזמן מסויים יימצאו את עצמם עם השנים מול אדם שונה - גם בן הזוג, אבל גם הדמות שנשקפת אלינו מהמראה. וכשזה קורה, בהחלט אפשר להבין אם מה שחיבר את אותם שני אנשים בזמן אחר כבר לא קיים שם.

כמו דבק של אהבה או התאמה שהתנדף עם השנים.

עולה לי לראש משהו דומה וכל כך סמלי: אלבומי התמונות הישנים שלנו, אלו שהדפים שלהם הצהיבו, הסליל ברח החוצה והתמונות החלידו והתחילו לנשור מהם. כאילו מישהו מלמעלה רוצה לרמוז שהגיע הזמן לפרק ולקנות חדש.

זה עושה לי עצוב לחשוב על זה, אבל בכל זאת לגמרי הגיוני.

עד מתי אפשר להשתמש בזוגיות הזאת? (צילום: סיגלית גיגה פרקול)

תחשבו על זה, כמעט כל דבר שהתיישן (ובמונחי גאדג'טס זה אפילו לא חייב להתקלקל) אנחנו מחפשים להחליף בחדש, או לפחות באחר. אפילו אלו שמתקשים להיפרד ממשהו ששירת אותם לאורך שנים נאלצים להחליף דברים שהתפרקו. אני, למשל, שמצד אחד אוהבת חידושים ומצד שני בחורה סנטימנטלית, עורכת טקס פרידה קטן לדברים שאני משאירה מאחור. זה יכול להיות מקרר שנדם, שטיח שהתבלה, טלוויזיה ששבקה חיים, בגד ים שהתפורר וכיוצא באלה. 

אל תבינו לא נכון, אני לא מנסה לעודד פרידות. מי שמכיר אותי יודע שאין דבר שמפחיד אותי או מכאיב לי יותר. מי שמכיר אותי יודע שהפחד מפרידות אפילו משתק אותי במידה לא מבוטלת ואולי גם מחבל לי בקשרים.

ודווקא בגלל זה, אולי, חשוב לי להפנים שפרידות הן חלק מהחיים. ובדרך לפרידה הגדולה מכולן, אין מנוס מלחוות הרבה קטנות יותר. אולי אם אפסיק לפחד מפרידות, או לכל הפחות אפסיק לחשוב עליהן בטרם עת, אדע לקבל אותן ביותר הבנה.

בן זוג לא מחליפים כמו בגד בלוי או כמו מכשיר חשמלי שהתקלקל, אבל מצד שני צריך ללמוד מתי לשחרר גם בני אדם.

נושכים לשון והולכים לישון במיטה הזוגית... ביחד לבד

אני רואה ושומעת על זוגות רבים שנאבקים בקשר שאבד עליו הכלח, באהבה שנגמרה, בזוגיות שהתמוססה. אנשים שלכודים במלכודת של תרבות וערכים שאולי כבר אין להם מקום בעולם החכם, התקשורתי והמודע של ימינו. שמפחדים להתמודד עם הסביבה ובמקום זה נאלצים להתמודד עם עצמם. שלא רוצים לאכזב ולפגוע בקרובים אליהם, אז נושכים לשון והולכים לישון במיטה הזוגית... ביחד לבד.

תמיד חשבתי שאלו שנשארים אוהבים וחברים עד זיקנה ושיבה ראויים להערכה ולקינאה, אבל לא תיארתי לעצמי כמה זה נדיר. לא ידעתי עד גיל די מאוחר שבזוגיות אי אפשר לדעת מה קורה בין דלתיים סגורות. שלא הכל כמו שהוא נראה, ושרק שני אנשים יודעים באמת מה קורה ביניהם.

למרות הספקות אני עדיין מאמינה במונוגמיה. מישהו אחד בכל זמן נתון עדיין נראה לי הסידור שהכי מתאים לי. אבל האם זה יהיה אותו המישהו עד הסוף?

מתוך גלריית הגלויות האלקטרוניות J-cards

שנה חדשה בפתח, ואני רוצה לאחל לעצמי ולכם זוגיות שתאריך ימים.

מתוך רצון, ולא מתוך פחד.

אחת שתהיה יפה וטובה מבפנים כמו גם מבחוץ.

ואם אפשר ומותר בכל זאת לחלום - אחת ללא תאריך תפוגה.