שתף קטע נבחר

תרדֶמֶת חיה מאוד

יש יופי גדול וחשיפה גדולה בסיפור התרדמת והגסיסה שאליהם הוטל יורם קניוק ומהם חזר לחיים, אך גם קטעים מפוטפטים הקוטעים את הרצף, ועם זאת, גם קריאה חלקית מעבירה את כוחו של הספר

"על החיים ועל המוות" של יורם קניוק הוא ספר שיש בו יופי גדול ועוצמה וידויית אבל יש גם חלקים פטפטניים המקשים להתמיד בקריאתו. היופי הוא בכתיבה הרישומית-פיוטית שכאן נוספו לה הזיות שמקורן כנראה בתרופות ההרדמה שקיבל בניתוחים. העוצמה הווידויית קשורה בין השאר למוות שבפתחו עמד קניוק, ובהשאלה מאמירת קוהלת "כי אין מעשה וחשבון (...) בִּשְאוֹל אשר אתה הולך שמה" אפשר לומר כי קניוק שחזר משמה בהחלט כותב בלי חשבון, כולל על השפלות הגוף המנותח ועל תחושות ריקבון וחולי, אבל לא רק.

 

ובאשר לפטפטנות, יש בטקסט גם רצפים כאלה, והקורא ימצא את עצמו לפתע משועמם או מנותק. חומרי הסתמיות יכולים להיות מחשבה מפורטת כלשהי על נמלים שעורכות הלוויה לחיידק או דיווח על משהו שקניוק קרא ב"לאשה" מלפני שנתיים בהמתנה לבדיקה אצל הרופא, והם משובצים בתנופת הדיווח הרצוף של הטקסט נטול הפרקים. אולי אפשר היה לסנן חלק מזה בעריכה, אבל בכל מקרה, את הספר יוצא הדופן הזה אפשר לקרוא גם בדילוגים או שלא כסדרו או בדגימות קטנות, כי גם החלקים הם השלם והחוזק יעבור.

 

תגיד, רואים את המוות?

בגיל 75 עבר קניוק לאורך שנה וחצי סדרת ניתוחים להסרת גידול סרטני במעי הגס ואושפז ברציפות ארבעה חודשים באיכילוב, שבמהלכם היה שרוי בתרדמת ובסוג של גסיסה. הרופאים אמרו לאשתו שהוא אבוד. "ימים רבים אנשים עמדו מול מה שחשבו שהוא גופתי ובכו". חלק מהזמן, לדבריו, הוא עצמו לחם כדי שלא להתעורר. בשלבי התרדמה והניתוח השונים הוא חווה מצבי אושר ("כאילו אני מעופף בַּקלילות הממלאה את ראשי") והזיות יופי ("רופאים ואחיות מתלכדים מעלי לכדי פרח מתכָּהֶה"), אבל גם תחושות כפור מענות וכאבים עזים. והיו מצבים שהוא צפה בשלווה בצופים בו או דיבר אליהם בלי שהמילים יצליחו לצאת מפיו. זאת היתה, מסתבר, תרדמת חיה מאוד.

 

בחלק האחרון בספר, המופיע כפרק נבדל והוא מהיפים כאן, מספר קניוק על שימון, האיש הפשוט ויקר-הלב המלווה אותו בהליכתו היומית לאחר תום האשפוזים, מין טיפוס ש"מכיר בזכות כולם לכעוס עליו" ושפוסע לצידו "בצעדיו הענקיים כחיה כבדה אך מרחפת". שימון זה, המעורר בקניוק ענווה עמוקה, שואל אותו יום אחד, בגוף רועד מעט, את השאלה הגדולה: "תגיד, יורם, כשמתים, רואים את המוות?". קניוק עונה שלא רואים כלום. במקום אחר בספר הוא מתאר תחושה של 'תהום' ו'אינוּת' שמבעד להן הוא שמע קריאות "יורם תתעורר". ובמקום שלישי הוא דווקא מספר על גלים של אור ועל איזו חוויה חוץ-גופית שבה ראה את עצמו מלמטה ומלמעלה, במהלך אותה תרדמת.

 

התשוקה מרפאת

בסופו של דבר ייתכן שקניוק ניצל במידה רבה בזכות החיוניות שלו, הניכרת בעצם הכתיבה הקדחתנית של הספר וגם בתשוקה לנשים שלא נטשה אותו, למשל לרופאה המנתחת: "היא נשענה על מיטתי ואולי אפילו חייכה כשעינינו נפגשו, אבל המשיכה לעבוד בריכוז וחתרה בסכין שבה חתכה בי...ראיתי אישה יפה, חכמה במלאכתה, רוצחת אותי". ועוד הצילה אותו, כפי שהוא מספר, אשתו מירנדה, שהוא מדבר עליה כאן באהבה גדולה והיא אכן מצטיירת כדמות פלאית – הקירבה למוות עוזרת להבחין בפלא החיים. הרגע שבו חזר לעולם, הוא אומר, היה כשהרגיש את מירנדה, "רעייתי בחגווי הזהות העמוקה שלי... והיתה או נראתה כה עייפה".

 

"על החיים ועל המוות" הוא גם ספר תל-אביבי מאוד של יליד העיר עוד מהימים שרומל איים לפלוש לארץ והוא וחבריו התארגנו במערה על שפת הים למצדה שנייה. הטקסט נפתח בסדרה של תמונות צובטות-לב מן הרחובות והים והפרדסים והאנשים שריצפו את ילדותו ונעוריו, והוא מספר בכאב מבודח על חברי-הילדות ומבוגרי-הילדות שמתו ונעלמו מחייו. להרבה מראות נושנים יש רגע של הולדת לאורך הספר.

 

באחרית הדבר של הספר - שהופיע בכריכה קשה שחורה-מוזהבת, דרמטית אך מדויקת על פי דרכה - מבקש קניוק שאחרי מותו ישרפו את גופתו, "אלא אם כן יעשו עמי חסד ויקברו אותי בטרומפלדור", ובתנאי שגם מירנדה, הוא מוסיף, תיקבר לידו בבוא זמנה. לא ברור מה מצב המקומות בטרומפלדור ובכל מקרה יש לקוות שהיום איננו קרוב, אבל החסד הזה בוודאי מגיע לו ולנו, מה גם ש"על החיים ועל המוות" הוא טקסט די טרומפלדורי במאבק הגבורה שלו.

 

"על החיים ועל המוות" מאת יורם קניוק, הוצאת ידיעות אחרונות
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קניוק. סוג של טרומפלדור
לקרוא בדגימות קטנות
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים