יש לנו זוגיות בעייתית עם השפה העברית
מאחורי התפישות המקובלות לגבי תפקידים "מסורתיים" של נשים וגברים, לגבי כישורים "טבעיים" של גברים ונשים, עומדות המילים. ויותר מזה - הן יוצרות את התפישות. כמה מילים חכמות מתוך ספר חדש ומומלץ, "ללא מילים"
להמליץ בערב החג על ספר עיוני, כמעט מילון, זה אולי קצת מוזר. אבל אחרי יותר משנה וחצי של יחסים עם יחסים, אחרי חשיפה מתמדת לכוחן של המילים לפגוע, להכאיב, לדקור, לעקוץ, לעשות כל מה שמכשיר מחודד היטב יכול לעשות, ועוד יותר - אני מאוד שמחה בספר החדש "ללא מילים", מאת עמליה רוזנבלום וצבי טריגר. כי מאחורי התפישות המקובלות לגבי תפקידים "מסורתיים" של נשים וגברים, מאחורי התפישות המקובלות לגבי כישורים "טבעיים" של גברים ונשים, עומדות המילים. ויותר שמשהן עומדות מאחורי התפישות - הן יוצרות אותן.
המילים בהן אנחנו בוחרים להשתמש לא רק מתארות את המציאות, הן בונות אותה, בכך שהן מחזקות סטריאוטיפים, מוסכמות, אפליות, דעות קדומות. וזה עובד גם הפוך, המציאות פועלת על המילים: מעשה שטן, ככל שננסה להשתמש במילים "יפות" יותר כדי לטשטש או ליפות כיעור דמיוני או ממשי במציאות חיינו - יילכו המילים היפות ויתכערו גם הן.
אנחנו משתמשים כלאחר יד במילים כמו "בעלי" או "אישי", "ידיד" או "חבר", "לגמור" או "לסיים". משתמשים כלאחר יד בביטויים כמו "אני לא פמיניסטית" או "כדי שהילד לא יסבול". משתמשים כלאחר יד בדימוי של ג'ל כחול במקום דם אדום בפרסומות למוצרי היגיינה נשיים. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים את המשמעות של בחירתנו במילה, בביטוי או בדימוי מסוים, אנחנו לא תמיד חושבים על כל המשמעויות. על מה שמסביב.
הספר של רוזנבלום וטריגר, שבהפוך על הפוך נקרא "ללא מילים", מגיש את התרבות הישראלית בראי השפה" - כלשון כותרת המישנה שלו. הוא עוסק בכל תחומי התרבות, אבל כמובן בחרתי להביא כאן רק מקצת מן הציטוטים המתייחסים ליחסים. לכל ערך בספר יש שני "מאמרונים", אחד של עמליה רוזנבלום (ע"ר) ואחד של צבי טריגר (צ"ט). הם לא בעד ונגד, זה לא כמו דעה "נשית" מול דעה "גברית". אלה שתי דעות חכמות, המשלימות זו את זו. אני מניחה שבעצם בחירת הערכים שאני מביאה כאן, והציטוטים הספציפיים מתוכם, יש משום הבעת דעה. אני לא חסרת אג'נדה - ושלא במקרה, אג'נדה היא גם המילה שפותחת את הספר מעורר-המחשבה הזה.
אם רק דבר אחד יישאר איתי מהספר, זה הדיון בביטוי "אני לא פמיניסטית". עוד לא יום כיפור, ואני כבר מכה על חטא: פעמים רבות מדי אמרתי, ביני לבין עצמי וגם בקול רם, "אני לא פמיניסטית אבל..." בעקבות מה שקראתי אצל ע"ר וצ"ט, יש סיכוי טוב שאפסיק להשתמש בביטוי הזה.
הנה מה שכותבת רוזנבלום על הביטוי "אני לא פמיניסטית":
"למה מרגישות נשים צורך עז להודיע שהן אינן פמיניסטיות? הרי הן בעד שוויון זכויות והזדמנויות לנשים ולגברים, הן מתנגדות להתייחסות אל נשים כאל אוביקט מיני, הן חושבות שעל המדינה להכיר בצרכים הכלכליים של אימהות עובדות ובתרומתה הכלכלית של עבודה במשק הבית, הן מסכימות שאלימות נגד נשים זוכה ליחס קל מדי, על פי רוב, מצד החוק. כלומר, הן מאמינות בעקרונות פמיניסטיים יסודיים. אם כן, למה הן אומרות 'אני לא פמיניסטית'?
(...) פמיניסטיות וזונות זוכות ליחס דומה מהבחינה הזאת, אלה וגם אלה נמצאות בתחתית סולם הנחשקוּת... לא בכדי הדימויים המוצמדים לדמות האישה הפמיניסטית בדמיון השוביניסטי הם: זועמת, לוחמת, שורפת חזיות, שעירה, גברית, לסבית וכולי. דימויים אלה חוקקים בדמיוננו את המעמד הנמוך השמור לפמיניסטיות בסולם הנחשקוּת המערבי. בעוד נשיות מוגדרת כמצב של אכילוּת (edibility), וגופה של האישה, בשרה, כנגיש לצריכה הגברית, פמיניסטיות הן לא אכילות, שׂיעוּר היתר הדמיוני שלהן כמוהו כאידרות דג בגרון השוביניסטי.
בהתחשב בכל אלה ברור שיש לנשים אינטרס שלא להגדיר את עצמן פמיניסטיות, גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם אמונותיהן הפוליטיות. אך התוצאה היא אכזרית, כי ברגע שאמרת 'אני לא פמיניסטית' חיזקת בכך את תפיסת הפמיניזם כבגידה והעמקת את הפחד.... מהמחיר שמשלמים על בגידה זאת. כלומר, הוכחת שאת באמת אינך פמיניסטית".
המקף
"לאף אישה אין שם: 'שמות המשפחה' הם בעצם שמות האבות או שמות הבעלים. אין שמות משפחה נשיים, מאחר ששמות המשפחה עוברים מדור לדור לאורך הקו הפטריארכלי ולא לאורך הקו המטריארכלי. כך יוצא שלאף אישה אין שם. ולכן, מי שמתוך מודעות פמיניסטית ממקפת את שם נעוריה עם שם משפחתו של הבעל, מחברת, כמו שאמרה פעם רונית מטלון, את שם אביה עם שם בעלה.
המקף, הנתפס כהצהרה פמיניסטית, הוא אפוא הביטוי המובהק ביותר לעיקרון הפטריארכלי, שלפיו אישה אינה יכולה לעמוד ברשות עצמה, אלא עליה לעבור, כשהיא יוצאת מבית אביה, לרשותו של בעלה".
(...) צירוף שמות המשפחה הפטריארכליים נתפס כמעשה פמיניסטי. אבל הבעל בדרך כלל לא מצרף את שמו לשם משפחתה של האישה ממש כשם שהוא לא מקבל טבעת אירוסים המסמנת אותו כפרח-בעלים. הבעל לא צריך לסמן את עצמו כבעל, אלא את קניינו כקניינו. לא מסמנים את הבוקר כבעליהן של הבהמות בחוותו, אלא את הבהמות כרכושו של הבוקר. ומה מעודן יותר, סמוי יותר ומפתה יותר מלגרום לקניינו של הבוקר לעשות זאת מרוצה החופשי, ועוד אם היא מאמינה שהיא בעצם מורדת במוסכמות הפטריארכליות?
ומה באשר לנשים שמוותרות על המקף ומחליפות את שם המשפחה או נותרות עם 'שם נעוריהן'? הראשונות לפחות מתחזקות את המצב הקיים, שלפיו אין בעצם דרך לדעת אם את נשואה או לא (אלא אם כן רואים את טבעת הנישואים או תעודת הזהות), והאחרונות אולי יהיו יום אחד מקורם של שמות משפחה מטריארכליים".
(צ"ט)
חופשת לידה
"אני הבנתי את המושג חופש באופן אחר. אני חשבתי על מצב שבו אני לא נשלטת על ידי אחרים. אני חשבתי שחופש וחירות מנוגדים לעבדות. ואילו חופשת לידה היא תקופה של
שעבוד טוטאלי, זמן שבו אני נשלטת לחלוטין על ידי אחרים. ובעצם להגיד חופשת לידה זה כמו להגיד 'חופשת טירונות'. מדוע זוכות רק עבודות בשכר לתואר הכבוד 'עבודה'? כי הן שמורות באופן מסורתי לגברים. כל שאר העבודות, ובמיוחד אלה המבוצעות על פי רוב על ידי נשים, מוגדרות כחופשה, והופכות משום כך לאנטי-גבריות בדמיון התרבותי".
(ע"ר)
ידיד
"כשאישה אומרת שהיא נפגשה עם הידיד שלה, או כשגבר אומר שהוא חזר מארוחת ערב עם ידידה שלו, אנחנו מבינים מיד שהקשר ביניהם הוא 'אפלטוני', כלומר לא מיני-רומנטי (קשר מיני אבל לא רומנטי נקרא לזמן קצר בסלנג שלא לגמרי תפס 'יזיזוּת'. המילים 'חבר' או 'חברה' מציינות קשר מיני-רומנטי. מדוע המאזין אמור להתעניין בפרופיל המיני של הקשר בין הדובר/ת ובין בן/בת זוגו?
מפני שבתרבות שלנו אנחנו מוגדרים (וגם מגדירים את עצמנו) וערכנו נמדד לא אחת על פי קשרינו לאנשים אחרים. עוצמתה של המשפחתיות, של הקשר הזוגי ה'מחייב', היא כזו, שאנחנו נדרשים וגם דורשים מעצמנו שלא לסגור אופציות, שלא להביא על עצמנו, אפילו שלא מדעת, את הבדידות. אם נפגשתי עם 'ידיד', סימן שאני פנוי. אם יצאתי עם החבר שלי, אני תפוס. אם אין לי חבר אלא רק ידידים, אני לא רק 'פנוי', אלא גם, אולי, לא די בוגר. זוגיות 'יציבה' או 'מחייבת' היא כרטיס הכניסה שלנו לעולם של המבוגרים. אתה (או את) לא עשית את זה עד שלא 'התמסדת'. היחסים שלנו עם הזולת מסודרים בהיררכיה ערכית לפי סדר עולה:
יזיז/ה
ידיד/ה
חבר/ה
בעל/רעיה
אם כן, ה'ידיד' (או ה'חבר') הוא המקבילה המודרנית לטבעת הנישואים. הוא אמצעי נוסף של סימון מידת הזמינות המינית והרומנטית (או היעדרה) של הדובר/ת".
(צ"ט)
"כדי שהילד לא יסבול"
"אנחנו מתרצים את השמרנות שלנו בקיומה של סלקציה אכזרית המבוססת על שונוּת, אבל אנחנו עצמנו אלה שמפעילים את פס הייצור של שונות זו. מגוון הערכים בספר הזה מתעד את האופן שבו השפה ממיינת ומסייעת במיון כפייתי של קבוצות והצבתן על היררכיה אכזרית של איכות ואפילו של אנושיות: ערבים, נשים, הומואים, דתיים ומזרחיים מתחרים ביניהם על הדמיון לאמת המידה האנושית - הלא היא הגבר היהודי, האשכנזי הסטרייט. זה לעוס, אבל מה לעשות, זה נכון.
זה שאנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ייוולדו הומואים, כדי שלא יסבלו מחריגותם, רק נשמע פחות משונה מאשר אם היינו אומרים, שאנחנו מקווים שלא ייוולד לנו ילד מזרחי, ערבי, דוס או אישה (פרי בטן שבחוגים מסוימים עדיין מתייראים ממנו). וטענת החריגות מאבדת מתוקפה כשמבינים שהיא פועלת בצמוד לתהליך המיון והשיפוט התרבותי שלנו, ואלה גלגלי שיניים באותה מערכת".
(ע"ר)
אירוסים
"עליית הפופולריות המחודשת של רעיון האירוסים קשורה קשר הדוק למסחור של חיי האהבה שלנו ולהפקות החתונה הגרנדיוזיות. נראה שיזמים ממולחים הבינו שאין הרבה לאן להתקדם עם החתונות, והחליטו לעזור לנישאים להקים לתחייה טקסים נוספים כדי שגם אלה יהיו מושאי עיצוב מסחרי" (...) כיום האירוסים נערכים - לפחות בין בני זוג חילונים - במסירת חפץ ששווה הרבה יותר מפרוטה, ורצוי כמה שיותר בפומבי. כיום לא קוראים לזה 'אירוסים'. כיום קוראים לזה 'הצעת נישואים'. המטרה בהצעת הנישואים היא להיות כמה שיותר מקוריים. (...) רבים אף מתעדים אותה בווידיאו".
(צ"ט)
"למטה"
"לאיבר מינו של הגבר כמובן לא קוראים 'למטה', ובטח לא 'שם'. קוראים לו זין, בדרך כלל. לפעמים 'פין' או 'איבר מין' או 'בולבול', אם מדובר בילד, אבל הוא אף פעם לא מוסתר.
אדרבה, איבר המין שלו אמור להיראות, להזדקר, להתנוסס. את כל ערינו כיסינו בו באיצטלה של בניינים.
אבל גוף האישה מוסתר, ושמותיו מודחקים. יש קשר הדוק בין הנתק שהחברה מעודדת בין האישה לגופה ולמיניותה ובין המבוכה בשימוש בשמות הנכונים".
(...) הנימוס המעליב הזה מראה ש'למטה' דומה ל'בני מיעוטים', בכך שהיא מוגשת כמילה מנומסת יותר, כשלמעשה היא פוגענית. הפוגענות שלה נובעת בדיוק מעצב המחשבה שיש משהו לא מנומס, מעליב, במילה המקורית. מכך נוצרת גם משוואה מעניינת, כי אם בני מיעוטים = למטה, הרי שערבי = ואגינה. וזה לא מפתיע כלל, כי אכן ערבי הוא ליהודי כמו שאישה היא לגבר".
(ע"ר)
מסתרי הג'ל הכחול
"דם הוא לכלוך כשהוא יוצא מגופה של האישה הבריאה.
דם אינו לכלוך כשהוא יוצא מגופו של הגבר הפצוע.
כלומר, לא זו בלבד שהדם הנשי, הקשור ביולוגית דווקא לבריאות ולפריון, מעורר דחייה בפני עצמו, היחס השלילי אליו בולט לעומת היחס המרומם שאנחנו מעניקים לדם הגברי, הקשור לפציעה ולפתלוגיה. ואכן, אותה תרבות המכחילה את דם הווסת מראה לנו תמונות מלחמה ופציעה שבהן מדממים גיבורים גבריים".
(ע"ר)
ועוד משהו לסיום, לכאורה לא קשור לענייננו, אבל גם כן, מתוך הערך הנחמד בפני עצמו על חו"ל:
"הזוגיות שלנו עם השפה לא יכולה להיות תחת בחינה מתמדת, וגם יועצי הזוגיות התובענים ביותר יגידו שלפעמים מותר להתפנק יחד, אנחנו והעברית, מול 'כוכב נולד', בלי להתלבש בבגד סקסי ולהדליק נרות ובלי לברר לעומק מה כל אחד מאיתנו באמת מרגיש. אבל אם אנחנו כבר מחפשים את מה שנפל מתחת למיטה של השפה...."
(ע"ר)
אז כל הספר הזה הוא חיפוש הדברים שנפלו מתחת למיטה של השפה, אבל איכשהו, זה בלי ארנבוני אבק ובלי גרביים מסריחים, אלא פשוט עם הרבה כיף.
שתהיה לנו שנה של מילים נבונות ושל מציאות טובה
