יום כיפור הוא היום החביב עלי בשנה. אולי מכיוון שביום הזה הארץ חוזרת ליושביה, המכוניות מתמעטות, הרעש דועך ומשהו נינוח, לבן ושקט יורד על העולם.
הדממה היומכיפורית הזו, הפעם בשנה שיש אלוהים באופן מוצק וברור, חביבה גם על מרבית בני האדם. כשנעלם הרעש והלחץ, מתברר פתאום כמה חסר השקט. או אם לצטט את אדוארד אבי, סופר המסעות האמריקני: כל אדם צריך מקום בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה. בעיר רוכבים הילדים על אופניים ומקפידים שלא יהיו מכוניות על הכביש, ומחוץ לעיר – אה, שם - שם מתחילים החיים האמיתיים.
כי זה היום שהטבע, שנסגר בשמורות למשך כל השנה על ידי רשות הטבע והגנים, חוזר אלינו ליום אחד. על אמת, מי אמר שצריך לשלם עבור שמורת טבע? התשלום הפך לנו טבע. הרגילו אותנו שהכל כסף. שאי אפשר לשמור על הארץ בלי לשלם בדמים. אולי לא כולם זוכרים, אבל פעם לא היה דבר כזה לשלם בשביל להיות בטבע.
כשנעלם הרעש מתברר כמה השקט היה חסר (צילום: צור שיזף)
אנשים שומרים יותר טוב על מקום שהם משלמים עליו? זהו ויכוח ישן. אני אישית מאמין בחינוך, ולכן אני בצד של החברה להגנת הטבע. בשביל לחנך עם שלם לא לקטוף פרחי בר לא גובים מאנשים כסף. גדרות והכורח לשלם על כל דבר מלחיצים אנשים. מונעים מהם את מה ששלהם באופן טבעי.
מזה כ-15 שנים הולכת ומתחזקת המגמה של לסגור, לגדר, לשים קיוסק, לייצר מכרה הכנסות. זו החשיבה הירוקה של רשות הטבע והגנים.
אבל בשביל זה יש את יום כיפור, היום בו חושבים על הסדר הנכון של הדברים. אני עושה את זה כמעט כל שנה. יוצא מבעוד מועד, עוד לפני שכבה ערב יום כיפור ונדלקים שלושה כוכבים בשמים, נוסע בכבישים המתרוקנים, מטפס בכביש המהיר וחולף על פני הגבעות הצהובות של השפלה, מטפס לתוך הרי ירושלים בדרך הישנה, בין האורנים ועצי האלון והאלה, עוקף את בירתנו בכביש הצפוני ונפלט למדבר יהודה, גולש בין המאהלים, על פני כתמי צור המשאש השחורים שיוצרים סלסולים פתלתלים בחומר הלבן, עד שאני רואה את ים המלח. אז אני פונה דרומה, נוסע לאיטי בדממה, באחד המקומות היפים שיש.
ים המלח בכל השנה הוא דממת אלוהים. ההרים האדומים של עבר הירדן, המצוקים הצהובים של מדבר יהודה, העיניים הירוקות של המעיינות על החוף, המעיינות החמים הסודיים שנובעים לא רחוק מהעלייה למצפה שלם כשקו המים נסוג מפאת גוויעתו של הים. וצריך להיזהר היום, כי יש בולענים, ומטע הדקלים של עין גדי מלא בורות שאם אדם נופל פנימה לא בטוח שיצא. ולכן צריך לחשוב פעמיים איפה ישנים, ועדיף מצידו המערבי של הכביש. אבל לחוסר הנוחות הקטנה יש פיצוי.
כי בבוקר יום כיפור אני מתייצב בפתחה של שמורת נחל ערוגות. הפקחים שם. הם דואגים שאף אחד לא יפריע את מנוחת החיות עד שמונה בבוקר. אבל מכיוון שיום כיפור הוא היום, ואין מניעה שיטייל אדם בעולמו של הקב"ה ויחליט איך הוא רוצה לחשוב על העולם ביום הזה, אז אין כרטיסים ואין קופה, והשמורה היא בדיוק כמו שהיא צריכה להיות לאוהביה. חינם. כמו שנולדה מאז ומעולם.
נחל ערוגות. ביום הזה חינם (צילום: יפה רזיאל)
הולך לטייל בנחל דוד או בנחל ערוגות, וצועד במי המעיינות עד למפל הנסתר, מטפס דרך המורינגה הרותמית אל הקטע היבש ואל הבריכות העליונות – גן עדן שמי שהגיע אליו מובטח לו להירשם בספר החיים. או לפחות להרגיש כך בזמן שהוא שם.
וזה גם המקום לשאת בו תפילה שקטה, לבושים בבגדים הישנים שאיתם באנו, רבוצים במים או על פני הסלעים הלבנים, שתסיר הרשות את ידיה מאוצרות החמדה של הארץ, ותשגיח עליהם כמו שהיא משגיחה ביום כיפור – בנינוחות, מתוך כבוד למטייל ומבלי לקחת כסף על העונג הפשוט שיש לאדם לטייל בארצו שלו שנתן לו הקב"ה. לפחות יום אחד בשנה אפשר להיזכר בכך.
סעו חברים. הרשות איתכם. בעזרת השם.
לאתר של צור שיזף - לחצו כאן
