סיפורה של החרטה הישראלית

לרגל עשרת ימי התשובה יצאנו שוב לנבור בימים עברו והפעם במטרה לאתר את אותן נקודות בזמן בהן הביעה מדינת ישראל חרטה לשמה על מעשיה. אם להודות על האמת, גם לאחר שעות רבות של חקירה ועיון בדפי הארכיונים הצלחנו לאתר רק מעט חרטות ראויות לשמן, התברר לנו לדאבון ליבנו, עד כמה קפוצת לב נעשתה החברה הישראלית, וביחוד ישראל הרשמית, בכל הנוגע לגילוי אמפטיה וחמלה אנושית בסיסית ביחס לקורבנותיה.  

במהלך הכנת הכתבה בחנו מקרים מתבקשים לענייננו מדיר-יאסין, כפר-קאסם וקיבייה, דרך נסיון טיבועה של ספינת הביון האמריקנית "ליברטי" במלחמת ששת הימים והפצצתו בשוגג של בית-ספר מצרי במלחמת ההתשה, ועד פרשת קו 300 ולהבדיל, שני ארועי הפגזת אזרחים בכפר קנא בלבנון במבצע "ענבי זעם" ובמלחמת לבנון השנייה. אולם בחינה מקרוב גילתה, כי גם אם ישראל הרשמית הביעה את צערה על ארועים אלה, וכוננה במקצת מהם ועדות חקירה, נעדרו מתהליך ההתמודדות הציבורית מרכיבים חיוניים המאפשרים לראות בהם מקרים של חשבון נפש המוביל לחרטה. בהיעדר מקרים מובהקים של חרטה שלמה, בחרנו להביא שלושה מקרים מייצגים לדרגות שונות במעלות סולם החרטה הישראלית. הרי הם לפניכם: 

חרטה 1 - הפלת המטוס הלובי

סוגיית המטוס הלובי אשר ב-21 בפברואר 1973 חדר בשוגג למרחב האווירי בסיני, אז בשליטתה של ישראל, והופל באש מטוסי צה"ל, היא המחשה עצובה לאחת ממדרגותיו הנמוכות של סולם החרטה הישראלי.

צוות האוויר של מטוס הנוסעים האזרחי שהורכב מטייסי ומדיילות חברת התעופה הלאומית הצרפתית "אייר פראנס" שהושאלו לחברת התעופה הלאומית של לוב, טעה בדרכו מטריפולי שבלוב לקהיר בעקבות קשיי ראות שנגרמו על ידי סופת חול. רוחות ערות סחפו את מטוס ה"בואינג" מזרחה ממיקומו המשוער, וקברניט המטוס אשר היה משוכנע כי הוא נמצא באזור קהיר, החל מנמיך לקראת נחיתה מעל סיני.

טייסי צה"ל אשר הוזנקו ליירט את המטוס הלובי, ניסו לסמן לצוות המטוס להתלוות אליהם, אך אי-הבנה בין טייסי שני הצדדים הסתיימה בניסיון של הטייסים הצרפתיים שהטיסו את המטוס הלובי לשוב על עקבותיהם מערבה לכיוון מצרים. בשלב זה פתחו הטייסים הישראלים באש, באישורו של הרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר, והמטוס הלובי התרסק בחולות סיני. תוצאות ההתרסקות היו טרגיות, 104 מבין הנוסעים ואנשי צוות נהרגו בעת הפגיעה בקרקע, מבין הנוסעים ששרדו, 4 מתו מפצעיהם בימים הבאים, ו-5 ניצלו, בהם טייס המישנה.

כותרת עיתון "ידיעות אחרונות", 22 בפברואר 1973

ממשלת ישראל בראשותה של גולדה מאיר הודיעה אמנם כי היא "מביעה צער עמוק על אובדן חיי-אדם", אך באותה נשימה הטילה את האחריות על קברניט המטוס שלא נענה להוראות היירוט. שר התחבורה באותם ימים, שמעון פרס, מיהר והצהיר עוד בטרם נשלמה חקירת פרטי הארוע "כי המטוס הלובי לא פעל כפי שמחייבים הכללים התעופתיים הבינלאומיים והתרסק לאחר שטס יותר בפחד לובי מאשר בשיקול דעת בינלאומי..." שר הבטחון משה דיין אירח לסעודת-ערב את אשת הטייס המישנה הלובי הפצוע ואת חברתה, וביקר את הניצולים בבית החולים. ועדת שרים מיוחדת שהוקמה על פי החלטת הממשלה לצורך קביעת פיצויים לנפגעי המטוס הלובי "מטעמים הומניטריים, ולפנים משורת הדין", קבעה כי כי למשפחות הנספים יוצע בעתיד סכום של 30,000 דולר, ולניצולים סכומים שבין 10,000 ל-30,000 דולר.

כנסת ישראל התייצבה לימין הממשלה וצה"ל, והביעה לצד "צערה העמוק על אובדן החיים באסון המטוס הלובי", אמון ותמיכה בהחלטות שהתקבלו והביאו להפלת המטוס בנסיבות שנוצרו בשטח. קולות ביקורת יחידים נשמעו במליאת הכנסת מפי ח"כ וילנר מן המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ומפי ח"כ אורי אבנרי ("העולם הזה") אשר חלק על ההסברים ומסקנות החקירה של צה"ל, וטען כנגד הרמטכ"ל שנכח באולם הכנסת: ""אני חושב, שהשיקול של הרמטכ"ל היה מוטעה וגם פסול מעיקרו... יש הבדל בדרכו של המטוס פנימה ובדרכו החוצה. כל אדם נבון היה מבין זאת... על כפות המאזניים נחו שתי אפשרויות: מטוס אזרחי, שבו אנשים חפים מפשע; או מטוס שיש לו שליחות עויינת ומתנהג בצורה מוזרה. כאשר המטוס מתקרב לתל-אביב, כף אחת שקולה יותר, משום שאתה הרמטכ"ל מופקד על חיינו; כאשר יוצא המטוס החוצה, לכיוון התעלה, כף שנייה נוטה יותר. אחריות נוראה קיבלת על עצמך, כאשר הופל המטוס. זו החלטה בלתי חוקית..." (מתוך עיתון "ידיעות אחרונות", 27.2.1973)

חרטה 2 - מאמצי ההצלה בתקופת השואה 

האם כל מה שניתן לעשות נעשה? האם אכן הושיט הישוב היהודי בארץ ישראל עזרה לאחיו באירופה? הרהורי חרטה בישוב העברי בארץ-ישראל, על מאמצי ההצלה הבלתי-מספיקים להצלת יהודים בתקופת השואה, כך מסתבר, עלו עוד בימים שלפני הקמת המדינה. בינואר 1945 פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" הכתבה "שתי דעות על הצלה" ובה המילים הנוקבות הבאות:

"אפשר ואפשר להציל יהודים אפילו ממחנות מוות, ואפשר להציל לא רק יחידים אלא מאות ואלפים. יש לא רק "שמועות" והשערות על כך, יש ידיעות ברורות והוכחות מעשיות לכך, ונקווה שבקרוב יגיע הזמן, בו אפשר יהיה לפרט בפומבי, באילו אמצעים אפשרי היה להוציא יהודים מצפרני הנאצים ממש. (אולם יום הפרסומים האלה יהיה גם יום הרהורי חרטה מרים לנו על כל אשר יכולנו להציל ולא הצלנו...) זה יכול להעשות רק אם יפעילו מקורות כסף חדשים וגדולים לשם ייחוד עניני הצלה דחופים. וכאן מקור החטא ההיסטורי, אשר עליו עתידים ליתן את הדין וועד ההצלה והנהלת הסוכנות והנהלות כל הקרנות יחד עם כל מי שהיה לו עסק בצרכי ציבור בשנות ההשמדה הללו. כאן החטא אשר לא יכופר ולא ייסלח לדור הזה לעולם.

והוא: שום מוסד ציבורי בעולם היהודי לא רצה לוותר על ההכנסות הקבועות שלו – לטובת הצלת אחים. לא רצו לבטל אף מגבית "רגילה" אחת, לא בארץ ולא בחוץ –לארץ... במלים פשוטות ואכזריות: לא הבינו כי יש להפסיק את הכל, - למן גמילות החסדים של לאנדסמאנשאפטים באמריקה עד למגביות שלנו בארץ, - כדי להציל אחים לקוחים למוות. לא הבינונו, שלכל יתר מטרותינו והישגינו אין כל ערך אם – אין יהודים..." (מאת ע. ק., עיתון "ידיעות אחרונות"; 17.1.1945)

באופן כאוב ביותר חלחלה ונכחה תחושה קשה זאת בישראל הצעירה, אולם לא נמצא לה ביטוי הולם בדיון הציבורי בארץ. חשבון הנפש הודחק, ולא הבשיל לחרטה פומבית. במקומה של החרטה, טופח מיתוס גיבורים שביקש לחרוט על לב האומה את לוחמי ומורדי הגטאות כדמויות מופת, והציב מנגד את אלה אשר "הלכו כצאן לטבח". חלוקה פשטנית זאת בין מורדים, בני דמותם של לוחמיה הצעירים של ישראל, לבין אלה שניסו להישרד, להינצל ולהציל בדרכים לא לוחמניות, הגיעה לשיאה בימי משפט קסטנר (1955), אשר הורשע מוסרית בהבל פיו של השופט בנימין הלוי כאילו "מכר את נשמתו לשטן". כך, באווירת הימים ההם, החליפה מסכת של שיפוטי ערך והשמצות כנגד "משתפי הפעולה" עם הנאצים בקרב הנהגת היהודים באירופה, את חשבון הנפש העצמי של הישראלים ביחס לתפקודם בתקופת השואה. 

חרטה 3 - פרשת טוביאנסקי

טיהור שמו של מאיר טוביאנסקי, לאחר שהוצא להורג באשמת בגידה, הינו מקרה יוצא דופן ויחיד במינו בהיסטוריית החרטות הדלה של ישראל הרשמית. התקיימו בו מרבית המרכיבים הנפשיים של חרטה במובנה הפשוט והבסיסי ביותר: נקיפות מצפון, תחושות צער ובושה על המעשה, הכרה בעוול שנגרם לקורבן, הודאה בטעות ולקיחת אחריות עליה, בקשת מחילה ממשפחת הקורבן, ופעולה ממשית לתיקון מעמדם המוראלי והכלכלי של שאריו.

מאיר טוביאנסקי, מן הדמויות המוכרות במחוז ירושלים של ארגון ה"הגנה", שירת ב-1948 בדרגת סרן בתפקיד מפקד שדות התעופה בירושלים ובמקביל עבד בחברת החשמל שבעיר. ב-16 ביוני 1948 (כחודש לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל), העביר טוביאנסקי אל המנהל הבריטי של חברת החשמל בירושלים, מסמך אשר כלל רשימה סודית של אתרים אסטרטגיים בעיר, אליהם יש לספק חשמל גם במקרי חירום. אחד הפקידים היהודים שעבדו בחברת החשמל הבחין בטוביאנסקי בעת שהעביר את המסמך, ודיווח על כך.  הידיעה הגיעה אל בנימין ג'יבלי, ראש הש"י (שירות המודיעין של ה"הגנה") בירושלים. המידע התאים לחשד שהתעורר כי בירושלים פועל מרגל המכוון את הפגזות הערבים אל מפעלי נשק וחומר נפץ של ה"הגנה" בעיר.

ביום שלישי ה-30 ביוני 1948 יצא טוביאנסקי מביתו בירושלים בדרכו לפגוש את אחיו, שהתגורר בתל אביב. בהיותו בת"א עצר לידו ג'יפ, ונוסעיו (אנשי הש"י) ביקשוהו להתלוות אליהם. מת"א נלקח טוביאנסקי לכפר בית ג'יז אשר בנפת רמלה. כעבור זמן קצר הועמד למשפט שדה בפני שלושה מבכירי הש"י: בנימין ג'יבלי, אברהם קדרון ודוד קרון. בתוך הליך קצר גזרו עליו שלושת השופטים גזר דין מוות. לביצוע גזר הדין נבחרה כיתת יורים מתוך פלוגת פלמ"ח ששהתה במקום. גורלו של טוביאנסקי ודבר הוצאתו להורג לא פורסמו ולא נמסרו למשפחתו.

משלא חזר טוביאנסקי לביתו ניסתה רעייתו לברר את גורלו. רק לאחר מאמצים רבים ונסיונות שכנוע הצליחה לברר את אשר אירע. ב-19 ביולי 1948, כמעט שלושה שבועות לאחר המקרה, פרסם משרד הביטחון הודעה רשמית בה נאמר כי הוצא להורג המרגל אשר מסר מידע סודי לאויב על התעשייה הצבאית בירושלים. לאחר שגילתה את נסיבות מותו החלה אלמנתו של טוביאנסקי במסע לטיהור שמו. לאחר כמה פניות אל ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, השיב לה האחרון כי הוא מצר על המקרה וכי יעביר לרמטכ"ל יעקב דורי בקשה למשפט חוזר. בן גוריון אף ביקש להיפגש עם רעייתו של טוביאנסקי, ובפגישתם הוסיף ואמר לה כי האחראים לטרגדיה יועמדו לדין.

חקירת הפרשה הוטלה על אהרון חוטר-ישי, אשר שימש באותה עת בתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי של צה"ל. באותו זמן כבר נפוצה שמועה כי הליך המשפט שנעשה לטוביאנסקי והדין שנגזר עליו לא היו תקינים, ואולם החקירה נדחתה עד למרס 1949, ובסיומה הגיש חוטר-ישי את המסקנות לבן גוריון עצמו. במסקנות הדו"ח ציין חוטר-ישי כי טוביאנסקי אכן העביר פרטים סודיים לכאורה לפקיד הבריטי בראיינט, אולם עשה זאת בתום לב וללא כוונה פלילית. יתרה מזאת, המידע שהעביר טוביאנסקי לא יכול היה להשפיע בשום אופן על טיווח אתרי החירום בירושלים על ידי הערבים. בסיכום הדו"ח ביקש חוטר-ישי כי יוכרז שטוביאנסקי היה חף מפשע בעת הריגתו.

בראיון שערך העיתונאי שלמה אברמוביץ' עם חוטר-ישי, סיפר האחרון על תגובתו הנסערת של בן-גוריון על מסקנות החקירה:

"הגעתי ללשכתו של בן-גוריון בשעה שש בערב. מיד כשנכנסתי אמרתי לו: גם סטאז'ר בשנה א' משפטים יכול להגיע למסקנה, שטוביאנסקי לא היה מרגל. חייבים להודיע על כך לאלמנה ולבן, ולפרסם ברבים את תוצאות הבירור. הכרתי את בן-גוריון היטב. תמיד נהג לשבת על כיסאו כשהוא כפוף לפנים, שני מרפקיו נעוצים בשולחן, וראשו הגדול אחוז בין כפות ידיו. כך נהג להקשיב לתדרוכים שנמסרו לו, גם הקשים ביותר. אבל כשהתחלתי לפרט בפניו את תוצאות החקירה ואת המלצותיי, הוא קפץ מן הכיסא והחל לצעוד הלוך ושוב בלשכה המוארכת שלו. 'אתה שומע מה שאתה אומר? שאל אותי בטון מאיים, יש לך מושג מה יגידו עלינו בעולם, אם יידעו, שבחצי שנה של עצמאות הספקנו להוציא להורג קצין חף מפשע? אסור שהפרשה תיוודע ברבים.'

הוא נראה נחוש בדעתו, חששתי שבעוד רגע יורה לי לגנוז את ממצאי הבדיקה, ומיהרתי להשיב לו: אתה יודע שאני ממושמע, אקבל כל הוראה שלך ואבצע אותה, אבל אין אדם או פקודה, שימנעו ממני לבצע דבר אחד – לספר את האמת לאלמנה ולבן. הם חייבים לדעת את האמת, ואם הם יידעו, ייתכן שכל העולם יידע. בן-גוריון עצר במקומו, חזר אל הכיסא ונעץ בי מבט ממושך. לאחר שניות ארוכות של שתיקה סיפרתי לו על מקרה, שאירע בבוקרו של אותו יום: ביקרתי בבית-הספר בו למד בנו של טוביאנסקי, יעקב. במקרה הגעתי למוסד בשעת הפסקת הצהריים, שעה שחילקו לתמידים שוקולד. כל תלמיד היה זכאי לקובייה אחת. הילדים המתינו בסבלנות וקיבלו את הקובייה מידיו של המדריך. לפתע פרצה מהומה. בתוך בליל-הצעקות שמעתי ילדים שצרחו: אל תבזבזו שוקולד על בנו של המרגל, לבן של הבוגד לא מגיע שוקולד. הגעתי לשלב הזה של הסיפור, והשתתקתי. בן-גוריון הביט בי במבט חודר ושאג: נחמיה! שנייה אחר-כך נכנס לחדר שלישו הצבאי, נחמיה ארגוב. בן-גוריון אמר לו: קרא בדחיפות לפנחס ולשמשון (פנחס רוזן, שר המשפטים, ושמשון שפירא, היועץ המשפטי לממשלה). יצאתי מהלשכה וחזרתי הביתה. בחצות אותו לילה התפרץ לביתי יעקב שמשון שפירא ודיווח, שהממשלה אימצה את המלצותיי במלואן. הודעה ממשלתית על חפותו של מאיר טוביאנסקי, הוצאתו מהקבר בבית ג'יז והבאתו לקבורה בטקס צבאי מלא; הודעה רשמית לאלמנה ולבן על חפותו, והכרה בהם כאלמנת צה"ל ויתום צה"ל..."

ב-1 ביולי כתב בן-גוריון ללנה טוביאנסקי: "בעלך היה חף מפשע, ופסק-הדין וביצועו הם טעות טראגית... האחראים למעוות המצער והמכאיב יועמדו למשפט... תוענק לטוביאנסקי דרגת סרן, והוא ייקבר בטקס צבאי מלא, בבית-עלמין צבאי... פיצויים מתאימים ישולמו לאלמנה ולבן". בסיפא של מכתבו כתב בן-גוריון לאלמנה: "בבית-הספר של הבן, יעקב, ייערך מפקד מיוחד, בו יוכרז בפני כל התלמידים, שהיתה טעות טראגית, למען יידעו חבריו, שאביו נפל בטעות, וילדו יוכל להתגאות בשירות של אביו ז"ל ושל אמו בהגנת המולדת".

ב-7 ביולי 1949 הועברה גופתו של טוביאנסקי מהקבר בבית ג'יז לירושלים והוא נקבר כחלל צה"ל. על המצבה (שהועברה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל, כאשר הוקם) נכתב "נהרג בשגגה".