בגלגול אחר

הסרט "אביב 1941" נעשה אמנם בצלמה של הסופרת אידה פינק, וברוח סיפוריה הקצרים, שעל שניים מהם מבוסס התסריט שכתב מוטי לרנר, אבל לכל המעורבים בסרט אין ספק שהארכיטקט, נהג הקטר ומפיח הנשמה הוא אורי ברבש.

זה לא הפרויקט הבינלאומי הראשון של ברבש, וגם לא סרט השואה הראשון שביים. הוא ניצח בעבר על "החולמים" דובר האנגלית, וביים את "משפט קסטנר". אבל זו הפעם הראשונה שהוא דורך על אדמתה של פולין. לשם הכנת "אביב 1941" הוא ישהה במדינה האירופאית כחצי שנה.

ב"אביב 1941" מככבים שחקנים בריטיים, ובראשם ג'וזף פיינס. מדוע ליהק ברבש דווקא שחקנים דוברי אנגלית ואף לא שחקן ישראלי אחד? ענייני הפצה. "אי אפשר לומר עלי שאני לא תומך בשחקנים ישראלים", הוא גורס. "במהלך כל שנותי בתחום עבדתי עם שחקנים ישראלים, אבל הפעם זה התבקש ללהק לסרט שחקנים ששפת האם שלהם היא אנגלית". הסיבה היא שלסרט בשפה האנגלית קל יותר להשיג תקציבים ולשווק אותו בחו"ל. ב"אביב 1941", אגב, מושקעים הקרן הקולנוע הישראלית 'רבינוביץ'' והמכון הפולני לקולנוע, כמו גם משקיעים פרטיים שהצליחו לגייס מפיקי הסרט, אנשי "פרקסיס" הישראלית ו"אופוס" הפולנית.

ברבש בצילומים. קרא לבתו על שם לוחמת בגטו ורשה (צילום: מירב קריסטל)

אבל ההשקעה של ברבש בסרט היא בעיקר רגשית. "השואה היא חלק ממני" הוא מסביר, "וזה למרות שאני יליד הארץ ומשפחתי לא עברה את השואה. לבתי קראתי תמה, על שם לוחמת בגטו ורשה, וזו סגירת מעגל שהיא כאן, עובדת לצידי בסרט כצלמת סטילס". אין אדם על הסט, החל מהצלם הפולני וכלה בשחקנים הבריטיים, שלא מעיד על הדבקות של ברבש בסרט, שהיא יותר מהיקשרות רגילה של במאי ליציר כפיו. כפי שניתן לראות מהסרט שלפניכם, ההתרגשות הזאת מדבקת. 

אצל הברבשים קולנוע זה עסק משפחתי, אבל השותף הברבשי הקבוע של אורי - אחיו, בני - שצמוד אליו ברוב סרטיו, נעדר מהפרויקט הזה. "בני לא כתב את התסריט לסרט הזה כי הוא לא מתחבר לשואה כמוני. הוא לא שותף לעניין שלי בנושא ולא מבין את העיסוק שלי בו. בעניין הזה אנחנו חלוקים".