כוח שקט ומתריס: נסחפים למסע במיאנמר

עבור רובנו, בורמה היא בעיקר כותרות בעיתונים ותוכניות טלוויזיה על מלחמות, מאבקים פנימיים, זוועות איומות, ומשהו ערטילאי המתלווה לכל הזיכרונות הללו. בימים האחרונים במיוחד, רק מתחדדת תחושת חוסר הבהירות, נוכח ההפגנות והאירועים האלימים במדינה.

הכוח שסוחף את העם כולו

כבר בערב הראשון בראנגון, שהמשטר הצבאי החליט לקרוא לה יאנגון, אנחנו מסתובבים בין עזובה גדולה, בתים מתפוררים, אנשים שחיים ברחובות חשוכים. הכל מלווה בהד תפילות בלתי פוסקות, הבוקעות מהסטופה הראשית במרכז העיר, אשר מוארת כולה באורות ניאון צבעוניים, וכאילו כופה עצמה על כל המשטרים וכל המנהיגים.

הנזירים זוכים לכבוד ולאהדה בכל מקום (צילום: רויטרס)

הקול המונוטני של התפילה מבהיר שמדובר בארץ בודהיסטית אדוקה, שבה הדת היא גורם מרכזי בכל הוויה. בהמשך, כל יום נוסף בארץ המאובקת והנהדרת הזאת, וכל מפגש עם המוני הנזירים והנזירות במקדשיה הרבים, רק יאשרו את הרושם הראשוני הזה.

במדינה זו, שבה האנשים נחמדים וצנועים, והמשטר הצבאי מנצל את טוב ליבם של אזרחיה, יש בנזירות כוח חזק

ומתריס - דווקא בשקט ובהתמדה שלו, הוא מהווה כוח שסוחף איתו את העם כולו.

למרות שכל כך ברור שלראשי המנזר יש אוכל בשפע, מכל טוב פירות גן העדן, ולשאר הנזירים רק פנכת אורז ומרק דלוח - הם עדיין מברכים על כך בשירה ובכוונה גדולה.

כאילו לא קרה שום דבר

בכפרים שלמים העשויים קש וקנים חיה כל המשפחה יחד: למעלה מגורים ולמטה עובדים. כל כפר הוא איגוד מקצועי סגור: אחד של אורגי בדים, שני של מפסלים פסלי בודהה, ותושביו של כפר אחר, כמו קופים במרומי העצים, חולבים את דקל הסוכר והופכים אותו במפעלים משפחתיים פרימיטיביים לסוכריות וליין סוכר.

תמונה זו נמשכת ככל שמפליגים לעומק הארץ הזאת, ללא הבחנה בין כפרים הממוקמים על היבשה לבין אלו שעל המים - כולם עוסקים באותו עיסוק. כפרים צפים שאורגים בדי משי צבעוניים ללונגי החביב שלהם, אותו בגד-חצאית שכולם לובשים בערים ובכפרים, משאירים אותנו עם סימן השאלה: מה יש להם מתחת ללונגי?

הגלימות והלונגי מותירים סימן שאלה (צילום: רויטרס)

כל כפרי הגילדות הללו משובצים בכתום ובבורדו של הנזירים החיים בתוכם, אלו הטועמים בגיל תשע בטקס יפה את טעם הנזירות ומחליטים אם זאת תהיה דרכם למשך כל חייהם - אם יבחרו לחיות במקדש הבודהה הענק, השוכב וצוחק לנוכח המציאות החדשה בארץ הזאת, או ילמדו חתולים לקפץ לגובה במנזר הצף באגם אינלה הקסום.

והכל טובל במין שקט ורוגע, כאילו שום דבר לא מאיים עליהם, כאילו לא נכפה עליהם משטר צבאי שהם לא בחרו, כאילו לא נאבקת ברנגון כבר שש שנים אן סאו צאו למען דמוקרטיה וקידמה לכל האנשים הנפלאים הללו.

הרבה יותר מאמונה תפלה

הבורמזים הם אנשים שלא זנחו את הדת הישנה, השאט, ומשבצים את סביבתם בבתי רוחות כנגד כל צרה שלא תבוא. הם מברכים בפרחים על המכוניות, על עונות השנה ועל רוחות ההורים. השדים והרוחות מפחידים אותם הרבה יותר מהסיסמאות שמפריח המשטר החדש מעל דפי העיתונים.

אצל האנשים האלה ההורוסקופ היומי אינו טור טיפשי בעיתוני סוף השבוע, אלא מורה דרך בכל צעד בחייהם -

החל מקביעת שמם (אותו הם גם יכולים לאבד במהלך חייהם, אם יעברו על חוקי המוסר של החברה), דרך בחירת בן זוג, מקצוע וכל החלטה משמעותית אחרת.

אך הם עצמם עודם בובות בידי המשטר, ועדיין סוחבים משאות באסל ובדליים, ונוהגים שוורים עם מטען חורג. עדיין סוחבים אבנים לראשו של הר הרוחות, ועומדים שמשיה וסדין כדי להגן על האורח מהמערב מחומה של השמש במסעדה על קו המים.

אלו הם אנשים שעומדים חמש שעות רצופות ודופקים עלי זהב שיכסו עוד בודהה באחד המקדשים ברחבי המדינה, אחד מאותם שלשת אלפים המשבצים את עמק פאגאן. אנשים שרוחצים, מגלחים ומאכילים את אותו הבודהה בכל כך הרבה אמונה גם אם כלום לא קורה - לא קידמה, לא רווחה ולא הבנה למצוקתם.

רוחצים, מגלחים ומאכילים את הבודהה (צילום: איי פי)

ובכל זאת הם מלאי גאווה וכבוד, מתביישים באותו בית אבות על גדת הנהר, מתביישים בזקנים שלא מכלים את ימיהם בחיק משפחתם, ותורמים בנדיבות לכלכלתם - גאים לקחת מטאטא כל יום בחמש בבוקר ולטאטא את מקדש שוודאגון המפורסם, גאים באלפי הבודהות המסתתרות בעומק המערה ליד קלאוה, וגאים בכל בית ספר כפרי עלוב, שבו מורה אחת מלמדת שלוש כיתות במקביל.

האנשים האלה מחוברים לטבע ולסביבה בה הם חיים, ואולי בזכות זה הם ישארו לעולם אותם אנשים חייכנים ונוחים אותם פגשנו, ורק המשטרים הקמים עליהם יהיו מיעוט נתעב שמנסה להפוך אותם למינמארים ולשנות להם את סדרי עולמם.