יעל התקשרה באמצע הלילה - היא מתחתנת
ידעתי שזה מגיע. פעם חששתי מזה, ועכשיו פתאום אני מסתכל פנימה ורואה שאין חששות, רק קבלה נוסטלגית. מוזר כל תהליך ההתבגרות הזה, מוזר שחלק כל כך רציני של החיים יכול לעבור לזמן עבר. ומה זה משנה איך נראית הטבעת, או איפה היתה הצעת הנישואים. שני אנשים שאוהבים אחד את השני יכולים להינשא גם עם ביסלי בצל
אני, קול מנומנם: "הלו..."
יעל: "הלו, מה קורה?! זאת יעל!"
מוזר, לא זיהיתי אותה, הקול שלה נשמע יותר ילדותי ממה שאני זוכר.
"אתה ישן?"
"האמת, הלכתי לישון לפני שעתיים, אבל אני לא מצליח להירדם".
אני מסתכל על השעון ותוהה אם באמת היו לי נדודי שינה במשך שעתיים. יכול להיות שנרדמתי?
"...קיצור, אני פה עם ארז, אתה על הספיקר, אנחנו מתארסים! היום הגדול הגיע סוף סוף!"
ידעתי שזה מגיע. פעם חששתי מזה, ועכשיו פתאום אני מסתכל פנימה ורואה שאין חששות, רק קבלה נוסטלגית. מוזר כל תהליך ההתבגרות הזה, מוזר שחלק כל כך רציני של החיים יכול לעבור לזמן עבר, להיכנס לסדרת זכרונות של "פעם היינו". פתאום מרגיש קצת זקן. ובודד.
"בקרוב אצלך!" אומר ארז, "בעזרת השם בקרוב אצלך!".
אני מחייך, עיניי עדיין סגורות. הוא כל כך מתאים ליעל שזה מפחיד. יותר מתאים ממני, זה בטוח.
לשנייה חזרתי להיות איתן הישן והציני
"תודה ארז, בהחלט בקרוב אצלי", אני אומר בציניות. אני חושב על יעל, על אורן שהציע נישואים לפני ארבעה ימים, על עידן שמתווכח עם חברתו על מיקום ביתם העתידי, ותוהה מה לעזאזל השתבש בחיים שלי. התמימות בקול של ארז מעודדת אותי. הרי יש בעולם אנשים שהתמימות קורנת מהם. אני שומע שהוא באמת מתכוון לברכה שלו ומרגיש רע עם הציניות שלי. לשנייה חזרתי להיות איתן אלון הישן והציני.
"ידענו כבר הרבה זמן, אבל חיכינו שהמשפחות ייפגשו ויתאמו ביניהן", מוסיפה יעל.
גם אני ידעתי הרבה זמן, אני חושב לעצמי. אבל נחמד שיש רגע שמגדיר את האירוע. יעל מתחתנת... יש לי פלשבק של כל החוויות שלנו, ההתבגרות שלי, אינסוף שיחות נפש ששינו את שנינו לתמיד, על הספר שלי, שהרבה פרקים בו מוקדשים לה. האם אני אמור להתלהב יותר מהשיחה הזאת? הרי כל היחסים שלי עם יעל היו רוויים בקולות מצחיקים ובצעקות "אני לא מאמין/ה!! איזה קטע!". אבל כרגע זה יהיה מזויף, כי אני חצי מת במיטה שלי, ואין לי כוח לצהול. אבל עמוק בפנים אני מבין שכנראה לא אשן הלילה.
"בקרוב אצלך בעזרת השם", אומר שוב ארז ומצחיק אותי מחדש.
"אגב, אורן הציע נישואים ביום שישי שעבר", אני אומר.
"מה? אני בשוק, אני לא מאמינה!" צועקת יעל בקול הילדותי המתרגש שכל כך מוכר לי, עד שלרגע אני מוצא את עצמי שוב בצבא, מספר לה סיפורי חיים.
"הוא הציע לה בכדור פורח. עלה לו 5,000 שקל", אני מספר, תוהה למה לא אמרתי לה את המחיר האמיתי, שהיה נמוך ב-500 שקל. האם זה נובע מהנטייה הטבעית שלי להגזים? אולי אני פשוט עייף וזה מה שקפץ לראש.
"מה? וואי, אני לא מאמינה!!"
כמה פעמים שמעתי אותה אומרת את זה. כשאני בנבכי נדודי השינה, בין ערוּת לחלום, אני רואה בבהירות את יעל צועקת "אני לא מאמינה!" באוטו שלה, עם פה פעור בחיוך, שתי ידיים מכסות את הסנטר, לא את הפה.
"טוב, הוא חילוני לשעבר", אני אומר ומזדעזע מהפתעה, כמו שקרה כל פעם שדיברתי על האתיאיסט המושבע הזה בהקשר לדת. "אצל חילוניים הצעת נישואים זה משהו גדול". מעיין קופצת לי לשנייה לראש, העיניים הירוקות המדהימות שלה... היום לקחתי את המספר שלה.
"כן, נכון", אומרת יעל. "רגע, הוא הלך לבד לקנות טבעת?"
"ציירנו את טבעת החלומות והכל"
אני הלכתי איתו לקנות טבעת, בכך שציירתי את הטבעת ש"אנחנו" רוצים. המהמוכרים דיברו איתי יותר מאשר איתו, ואחד המוכרים חשב שאני הוא זה שמתחתן. "עברנו על איזה אלף טבעות. ציירנו את טבעת החלומות והכל", אני אומר שומע את ארז מתפלא וצוחק.
"זה בסדר", אומר ארז, "אנחנו כבר דיברנו על הטבעת של יעל. שאלתי אותה מה היא רוצה - ב-15 שקל או ב-17 שקל". יעל צוחקת ברקע.
"ככה צריך", אני חושב לעצמי. מה זה משנה איך נראית הטבעת, או איפה היתה הצעת הנישואים. שני אנשים שאוהבים אחד את השני יכולים להינשא עם טבעת ביסלי בצל. זה בערך מה שציפיתי מהזוג הצדיק.
קמצוץ של קנאה עולה בי לשנייה, חושב על ארז המציע נישואים בקלילות ובטבעיות לבחורה שפעם היתה כל עולמי. מעניין אם אשתי לעתיד תחשוב כך על הטבעת. ובכלל, מה אני חושב על אשה עתידית עכשיו? יותר מדי חברי ילדוּת מתחתנים מסביבי.
אני משלים עם חוסר הצהלה שלי
"בקיצור, יש מסיבת אירוסים ברביעי הבא", אומרת יעל, ואני פתאום קולט שיש לי את האירוע בסינמטק ואני לא יכול להגיע. אני עדיין מרגיש אשם על כך שאני לא קופץ ומתרגש. נדודי שינה או לא, עדיין זה ענק. יעל מתחתנת! אולי הספקתי להתרחק מכל העניין, לא לחשוב כמעט על החלק הקודם בחיי. עברתי שינויים מדהימים בזמן האחרון, שינויים שלא חלקתי עם יעל. אולי חוסר ההתרגשות נובע מזה - העבר כבר לא מרגש אותי כמו פעם, הוא יצא מהמערכת הפעילה והפך לזיכרון נוסטלגי מתוק. אני משלים עם חוסר הצהלה שלי - אני אדם שונה עכשיו, והתגובות הילדותיות של פעם כבר לא יחזרו.
"לא בטוח שאני יכול לבוא", אני אומר בצער ומספר את סיפור הסינמטק. אני מרגיע את עצמי ואומר שאגיע לחתונה.
"טוב, תעשה מה שאתה רוצה", אומרת יעל, ואני מחייך בפה מלא ועיניים עדיין סגורות. יש דברים שאף פעם לא משתנים! אני מכיר את ה"תעשה מה שאתה רוצה" של יעל. יש בתוכו כל כך הרבה משמעויות נסתרות. הנה המהלך המחשבתי המתנהל מתחת לפני השטח:
1. "תחליט לבד מה יותר חשוב".
2. "מן הסתם העניין שלי יותר חשוב".
3. "תחליט שמן הסתם הדבר שאני מדברת עליו יותר חשוב".
4. "תעשה מה שאני רוצה".
הערה עוקצנית על אשה שמשרבבת שפתיים ואומרת "תעשה מה שאתה רוצה" עולה במוחי, אבל אני נמנע מלהוציא אותה. בסך הכל זה לא קשור לרצון, אלא בהתחייבות קודמת שאני לא יכול להשתחרר ממנה.
"אוקיי, נדבר מחר", אומרת יעל. מעניין אם היא מבינה למה אני לא צוהל. אני מרגיש צורך להסביר את עצמי. "הייתי מתלהב יותר, אבל אחרי הכל הלכתי לישון לפני שעתיים", אני אומר ונזכר שזה שקר.
"אין בעיה, נדבר כבר מחר. לילה טוב!"
אני סוגר את הטלפון ומסתובב לקיר. סוגר את העיניים ומחייך. אני מבין שאין שום מצב בעולם שאירדם, גם אם מישהו יוריד לי פטיש על הראש. מרגיש יובש בפה. קם, הולך למטבח, שותה שתי כוסות מים, חוזר למיטה. קם שוב, מדליק את האור. אולי אקרא משהו?
פתאום צץ רעיון - אשכתב את השיחה עם כל המחשבות והתמונות שצצו לי בראש, בכנות מוחלטת. עוד רגע בחיים שפעם אזכר בו, רגע סוריאליסטי של שינוי. של התבגרות.
לפנייה לכתב/ת 
