קרנית יקרה, את מחזירה לי את האמון באהבה
עברה כבר שנה. כל מי שאוהב, ואהב, יודע כמה קשה יום אחד בלי מושא אהבתך, אז שנה שלמה? כשכתבתי כאן רשימה בנושא בגידות, כתבו לי בתגובות שאני נאיבית, שהיום כולם בוגדים ובוגדות. והנה, את מוכיחה נאמנות עצומה, מוכיחה שערך החברוּת, הבסיס לכל קשר, עדיין שריר וקיים
אני עוקבת בדריכות אחר פועלך למען החזרת אודי בעלך והחטופים האחרים, אלדד וגלעד. מכתב זה הוא למעשה מכתב תודה ממני אלייך. בתוך כל הכאוס הזה, אני לומדת ממך לא מעט על דבקות במטרה, תקווה, אומץ. אבל יותר מהכל, אני לומדת ממך על אהבת אמת ועל הזוגיות הנפלאה שלך עם אודי אהובך.
יחסים זה דבר שמעסיק אותי. אני כותבת בערוץ יחסים של ynet כרווקה המתחבטת בנושא אהבה ויחסים, קצת ברצינות, קצת בהומור. כתבתי בין השאר על נושא הבגידה, על ערך הנאמנות, שנדמה כאילו חלף מן העולם. כתבו לי בתגובה שאני נאיבית, שאין נשים נאמנות, שהיום כולם בוגדות ובוגדים.
והנה, את הפכת את הקערה על פיה. את מבליחה בטלוויזיה, בעיתונים, בכל אמצעי תקשורת אפשרי, פועלת ללא לאות למען אודי, בשם האהבה. את מוכיחה נאמנות עצומה, ואת העובדה שערך החברוּת, הבסיס לכל קשר, עדיין קיים. אני שואבת ממך כוח להמשיך ולהחזיק בערכים שחשובים לי. ואני לומדת ממך שיש דבר כזה שנקרא אהבת אמת. את מוכיחה לי שבמקום שיש אמונה, יש גם כוח. במקום שיש אהבה, יש תקווה. במקום שניתנה הבטחה - יש לקיימה.
את אשה צעירה, יפה, חפה מאיפור, חפה מכעס, לא מתלהמת. את רעייה טרייה, שחצייה מצוי אצל כוחות האופל, רק המחשבה הזו יכולה להחליש, שלא לדבר על הגעגועים. אבל לא אותך, את לא נחלשת. את מסתובבת בעולם עם תמונת החטופים ביד, כדי לומר להם, ולנו, אל תשכחו.
"אלך אחרייך עד סוף העולם"
העולם קטן כשמדובר באהוב שצריך להשיבו. ואם בעבר גיחכתי לשמע מילות השיר האוטופי "עד סוף העולם" (מילים יוסי גיספן) "אני רוצה שתדעי זה מכאן עד הסוף / בטוב וברע, אני אמשיך לאהוב / אמריא לשמיים, אחצה את הים / אלך אחרייך עד סוף העולם" - היום כשאני שומעת את השיר עוברת בי צמרמורת. אני חושבת עלייך, כי את מיישמת אותו במלואו.
את ודאי מייחלת כבר לשיגרה, אותה שיגרה שזוגות רבים סולדים ממנה ומרשים לעצמם לבגוד בשמה. אותה שיגרה של הליכה לקניות, לסרט, לארוחה אצל ההורים. והנה נקלעתם, זוג צעיר, לסחרור, לחלום רע שכולנו מצפים לקום ממנו. השיגרה של היום היא הציפייה לתשובות על החטופים. אבל לא את, את לא יושבת בחיבוק ידיים. את פועלת.
פעלת כמו דמות תנ"כית, בעורמה, בחוכמה, בחן
ולא רק אני צריכה ללמוד ממך, אלא גם הפוליטיקאים. את אינך שוקטת על השמרים, את לא מפקירה חבר אהוב בשטח. את לא מוכנה להתרגל לעובדה שאודי איננו פה. רק בשבוע שעבר נופפת בתמונות החטופים מול נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, במסיבת עיתונאים באו"ם. התחזת לעיתונאית, נכנסת לעין הסערה באומץ, הצבעת, שאלת, יצרת מהומה. פעלת כמו דמות תנ"כית, בעורמה, בחוכמה, ויותר מהכל – באלגנטיות, בחן טבעי.
עברה כבר שנה. כל מי שאוהב, ואהב, יודע כמה קשה יום אחד בלי מושא אהבתך, אז שנה שלמה? מה קורה לגעגועים, האם הם הופכים מאוויר לנוזל, למוצק? זו גם תקופת החגים, תקופה משפחתית, אודי ודאי חסר יותר מתמיד, ואני בטוחה שאת חסרה לו עוד יותר. את קרן האור שלו במחשכים, הוא מחכה לך, סומך עלייך, ויודע שלא תוותרי, שתלחמי עבורו, שתהיי בשבילו. את עושה מה שחבורה של מקבלי שכר במשרד החוץ לא עושים – את לא נותנת לנושא לרדת מסדר היום הציבורי. את מקיימת את ההבטחה שלך לאודי, את שם עבורו בחולי בבריאות, בשמחה ובצער. אנחנו עדים לכך. עדים לכך שאת עושה הכל למען "החבר מספר אחת", כפי שכינית אותו.
אמרת שאודי זורם אצלך בוורידים, שמשם הכוח
בראיון ליעל דן בגלי צה"ל אמרת שאודי זורם אצלך בוורידים, שמשם הכוח. אני בטוחה שגם את זורמת אצלו. אין ספק שהוא זכה באהבה שלך, ובך כאשה לצידו. ברור לי מעל כל צל של ספק שהוא מיוחד כמוך, ערכי כמוך.
אני רוצה להודות לך שוב על התקווה שאת מפיחה בי ובשכמותי. ואני רוצה לאחל לך, שאודי ישוב אלייך, ושאר החטופים למשפחותיהם. שיבוא היום ותשבי עם אודי במטבח ותבכו בדמעות של אושר.
אני מאחלת לכם שיפציע עליכם שחר בהיר, שתשובו לאנונימיות, שהשמות קרנית ואהוד גולדווסר יירדו מהכותרות. שתחזרו להיות זוג צעיר, רוקם חלומות, מתכנן ילדים. שהטיולים שלכם לחו"ל לא יהיו לאו"ם, או לבקר את האפיפיור, אלא סתם לפריז, ללונדון, לאמסטרדם.
לפני שנה, במלחמה, מישהו הגה את הסטיקר ההזוי "אנחנו ננצח". הרשי לי להעביר אותו אלייך ואל אודי, בברכת איחולים, שתנצחו. כי אתם חייבים לנצח, אתם הצד הנכון המואר של הסיפור, הצד הצודק, השפוי, הטוב. ומגיע לכם לחגוג את יום הנישואים השני שלכם, ב -14 לאוקטובר, יחד.
לפנייה לכתב/ת 
