"הרגשתי שזו בכלל לא התינוקת שלי"
לחודשים הראשונים בחייו של פג יש השפעה גדולה על הקשר שיווצר בינו לבין אמו, אבל מתברר שדווקא אמהות לפגים נוטות פחות למגע ולקשר עין עם התינוק. במקום זאת הן משקיעות בקידומו ההתפתחותי. סמדר שיר מנסה להבין למה זה קורה ומה אפשר לעשות
עד היום, כשהיא משחזרת את הימים הראשונים של חיי בתה הבכורה, היא דומעת. "הגענו לפגייה וראיתי את הדבר הזה, עם הצפצופים והצינורות וכל הדברים האיומים האלה, ולא הרגשתי אליה שום קשר," היא נזכרת, "פשוט ניכור מוחלט. תחושה של 'קחו אותה ממני.' אמנם לא באמת רציתי שייקחו אותה, אבל הרגשתי שהיא לא שלי בכלל. אסרו עלי להניק אותה, אז האכלתי אותה מבקבוק, והיא, תינוקת שעשרות אחיות במשמרת האכילו אותה לפניי, בכלל לא ידעה מי אני לעומתן."
למרות הזמן הרב שחלף, הדמעות ממשיכות לזלוג והזכרונות הקשים לא דוהים. עכשיו מתברר שלידת פג לא רק משפיעה על זכרונותיה של האם, אלא גם קובעת במידה רבה את היחס שתיתן לתינוקה בחודשי חייו הראשונים.
דאגה ורגשות אשמה
פג הוא תינוק שנולד לפני השבוע ה־36 להריון או במשקל של פחות מ־2 ק"ג. 10%-7% מהלידות בישראל הן לידות פגים. פגים נחשבים לאוכלוסייה בסיכון, אבל מחקר חדש מגלה שגם האמהות שלהן הן אוכלוסייה בסיכון.
"צריך כמובן להיזהר מהכללות, אבל הפגות נותנת מודל לדיאדה (קשר אם וילד) שעלולה להיות בסיכון גם מבחינת היכולות שהפג מביא איתו וגם מבחינת התפיסות והתחושות של האמהות," מסבירה ד"ר הגר הראל, פסיכולוגית מאוניברסיטת בר אילן, שעסקה בנושא במסגרת עבודת הדוקטורט שלה. "כך למשל אמהות לפגים מביעות דאגה רבה לבריאות הילד, חוות את השהות בפגייה כפרידה ולעיתים מביעות רגשות אשמה בנוסח 'אולי עשיתי משהו שגרם ללידה מוקדמת."'
במסגרת עבודת הדוקטורט שלה התמקדה הראל בקשר המוקדם שבין האם לפג ולשם כך הצטרפה למעקב התפתחותי אחרי פגים בראשות ד"ר רוני גבע, פרופ' אהרון ולר ופרופ' רות פלדמן, שגם הנחתה את העבודה.
במחקר השתתפו שתי קבוצות מאזור המרכז: 30 אמהות ותינוקות שנולדו פגים ומספר זהה של אמהות ותינוקות שהגיעו לעולם במועדם. הראל פגשה את האמהות והתינוקות הטריים פעמיים: פעם אחת לפני היציאה מבית החולים (שבמקרה של אמהות לפגים יכולה היתה להתרחש גם חודשיים אחרי הלידה) ופעם שנייה שלושה חודשים לאחר מכן בבית. בנוסף ערכה הראל שאלון וראיון עם כל אחת מהאמהות וצילמה את המשחק החופשי של כל אם עם תינוקה.
"מבחינתי, כל התינוקות היו בני שלושה חודשים," מסבירה הראל את נקודת המוצא שלה, "מפני שאצל פגים עד גיל שנתיים מקפידים להתייחס לגיל המתוקן, כלומר למועד שבו הם היו אמורים להיוולד. העובדה שהם הקדימו ובילו חודש או חודשיים מחוץ לרחם לא אומרת שהם לא נזקקו לזמן הזה מבחינת הבשלות המוחית."
פחות מגע, פחות קירבה
אחד הממצאים העיקריים במחקר של הראל היה שאמהות לפגים, בהשוואה לאמהות של תינוקות בשלים, נטו למקם את התינוק לידן – על הספה, על השטיח או בכיסא הטרמפולינה – ולא עליהן, ונטו לגעת פחות בתינוק ולהשתמש יותר בצעצועים. ממצא חשוב נוסף היה שאמהות לפגים הרבו בהתנהגויות תקשורתיות כלפי התינוק, כמו חיוך, דיבור ומבט, אבל עשו את זה לפרקי זמן יותר קצרים.
על מה זה מלמד? להראל יש שלושה הסברים אפשריים. "ריבוי ההתנהגויות יכול להעיד, כפי שנמצא בקרב אמהות בכלל, על רמת חרדה גבוהה, אבל אצל אמהות לפגים יש לחרדה מימד נוסף: הן רוצות מאוד שהתינוק ידביק כמה שיותר מהר את הפער, ומשתדלות גם שלא במודע לקדם את התפתחותו.
"כך למשל, כשהחזיקו מולו צעצוע, הן רצו שהילד יעקוב אחריו בעיניו או יתפוס אותו ביד, ובעזרתו אימנו אותו בהתהפכות מהבטן לגב, אפילו שהתינוק היה רק בן שלושה חודשים. כשביקשתי מהן לשחק עם התינוק, הן כמעט תמיד בחרו בתפקיד הקידום, ככל הנראה מתוך השוואה עם התינוק של השכנה שנולד באותו השבוע, אבל במועדו. כל אמא מחליפה במשך היממה בין התפקידים השונים – לפתח, ללמד, לטפל, להאכיל וללטף – אבל אצל האמהות לפגים כובע הקידום יושב חזק מאוד, וזה עשוי להיות גול עצמי".
מדוע גול עצמי?
"בגיל שלושה חודשים התינוק עוד לא יכול לתפעל צעצועים, ועיקר הלמידה שלו מתרחש באינטראקציה עם אמא," מסבירה הראל. "בתוך הקשר הזה לומד התינוק על הבעות פנים וחיוכים, לומד שיש לו יכולת להשפיע על כמות הגרייה שנכנסת אליו ולומד לווסת את עצמו ואת הסביבה. דווקא האמא שמתמקדת בקידום מעניקה לו פחות את קשר העין שהכי מפתח אותו בשלב הזה. אני לא אומרת שלא כדאי לתת לתינוק צעצועים, הרי אי אפשר לשבת מהבוקר עד הערב ורק לדבר עם הילד, אבל בגיל הצעיר חשוב לתת לו כמה שיותר הזדמנויות של פנים מול פנים."
הסבר אפשרי נוסף לדפוס ההתנהגות של פחות מגע, פחות קירבה ופחות קשר עין - עשוי להיות קושי בהיקשרות הראשונית. "אמהות לפגים מספרות כמה נורא התינוק נראה בהתחלה, כמה הן התאכזבו כשנאסר עליהן להניק אותו ונשים זרות טיפלו בו, וכמה היה להן קשה להתחבר אליו כששוחרר מהפגייה," אומרת הראל. "עם זאת, חשוב להדגיש שהיו גם אמהות שתיארו קשר מיוחד אל התינוק הפג, אשר דווקא מפני שעבר כל כך הרבה תלאות היה להן יחס מיוחד כלפיו – ואצלן באמת ראיתי הרבה יותר מגע".
ההסבר השלישי מניח שדפוס המשחק הזה נוצר מפני שאמהות לפגים זיהו את הצרכים המיוחדים של תינוקן והתאימו עצמן אליו. זאת מפני ש"יותר קל להסתכל על צעצוע סטטי מאשר על פנים של אמא, שהבעותיה משתנות כל הזמן."
כדי לצאת מהמלכוד מציעה הראל כמה טיפים. "גם אם הילד שלך רוצה הרבה צעצועים, הוא עדיין זקוק לקשר איתך, שיאפשר לו להאריך את יכולת המיקוד והתקשורת. זה בסדר להציע לתינוק צעצועים שונים ולהחליף ביניהם, אבל אם הוא מתמקד בצעצוע מסוים, הישארי איתו כמה שיותר. ואם הוא עזב את הצעצוע ומסתכל עלייך - אל תשברי את קשר העין עד שהוא יסיט את המבט. כאשר הוא מסיט את המבט אל תכפי עליו. לטפי אותו וכבדי את רצונו. בנוסף, אל תעמיסי על הילד שפע של צעצועים. תני לו צעצוע אחד בכל פעם, והמשיכי להציע לו את הצעצוע הזה כל עוד הוא מתעניין בו, גם אם את כבר משועממת ורוצה לגוון."
תוכנית תמיכה בפגייה
מובן שיש לסייג את הממצאים ולומר שלא כל האמהות ראו את הפגים שלהן כאוכלוסייה בעלת קשיי הסתגלות, וכן שהיו הבדלים בין לידת פג פתאומית (כשבחודש השביעי ירדו לפתע המים), לבין לידת פג בתום תקופה ארוכה של שמירת הריון שאיפשרה הכנה מוקדמת. אך עם זאת, מחקרה של ד"ר הראל מצטרף לשורה של מחקרים אחרים שמצאו שהתפתחות הפגים מושפעת לא רק ממצבם הרפואי בעת הלידה המוקדמת אלא גם מהרגישות ההורית.
המסקנה הבולטת ביותר שעולה מהמחקר של הראל היא, לדבריה, החשיבות העצומה של הפעלת תוכניות להורים בפגייה. "חשוב שיהיה איש מתוך צוות הפגייה שיקלוט את ההורים ובנקודות הקריטיות לאורך האשפוז יעניק להם הסברים שמורידים את רמות החרדה," קובעת הראל.
"יש פגיות שמפעילות תוכניות חונכות – הורים ותיקים של פגים שמלווים את ההורים הטריים. בכל מקרה, מומלץ מאוד שההורים ייגעו בתינוק בפגייה, ילמדו למשל לעשות לו מסאז' או טיפול קנגורו, עור אל עור. בטיפול הזה ההורים יושבים ללא חלק עליון, והתינוק העירום, עטוף בשמיכה, שוכב על ההורה בתנוחת קנגורו, אפילו רק שעה אחת ביום. הקירבה הפיזית הזאת להורה עוזרת לתינוק לווסת את קצב הלב והנשימה, תורמת להיקשרות ההדדית ואפילו משחררת הורמונים אצל האמא. כבר הוכח שהתערבות שכזו מסייעת להתפתחות התינוק במגוון רחב של תחומים."
לדברי הראל, ברוב הפגיות לא מאשרים כניסה לסבא ולסבתא, וחבל שכך. "הורים לפגים זקוקים לרשת תמיכה רחבה ככל האפשר. מחקרים אחרים כבר עמדו על השפעת החרדה והדיכאון של האמא על התינוק. אם לאמהות שחשות מצוקה יהיה לאן לפנות, והצוותים בפגייה יהיו ערניים לתחושותיה ויטפלו בה כבר בשלב המוקדם – הרווח יתבטא גם אצלה וגם אצל פרי בטנה".
ומשהו אופטימי לסיום: "היו אמהות שתיארו את הפג כתינוק נוח במיוחד, אולי בגלל כל הדקירות שעבר והעובדה שדמויות שונות טיפלו בו," אומרת הראל. "במקום לחוש שהפגייה רק גזלה מהן את תינוקן, חלק מהאמהות ראו בה תקופת הכנה שאיפשרה להן להתאושש מהלידה, לישון בלילות ולאגור כוחות. אם הפג הוא ילדן הראשון, אז במהלך שהותו בפגייה הן למדו לרחוץ ולחתל, ואם הפג הוא לא הבכור הן ניצלו את שהותו בפגייה כדי להקדיש תשומת לב לאחיו הגדולים. הגישה האופטימית הזאת הקלה עליהן לקבל אותו לידיהן ולצעוד איתו לעבר העתיד."
