עשינו זאת: ירדנו עם הילדים לסיני
מירב הראל הדפה את הפחד שעצר אותה במשך שנתיים, הסתלבטה עם שני הילדים בסיני וחזרה עם כמה תובנות ועם שלל המלצות למשפחות שאוהבות את החופשה שלהן בחושה. נזכיר: המטה ללוחמה בטרור ממליץ להמנע מביקור בחופי סיני
אז מה גרם לנו לחזור לשם אחרי שבכל חג בשנתיים האחרונות התלבטנו אם לנסוע או לא ובסוף לא? הקש ששבר את גב הגמל שלי היו הזוגות הצעירים המסכנים הללו שנהרגו ממש לאחרונה בירחי הדבש שלהם בתאילנד, בזה אחר זה. תמיד האמנתי בגורל ובכך שגורלו של כל אדם נקבע ביום שהוא נולד. הכול מכּתוּבּ. אם נקבע בשבילי שאדרס על ידי משאית או אתפוצץ בקניון הומה אדם - זה מה שיהיה. אין לאף אחד מאיתנו שליטה על הדברים האלו, מדובר בכוח הרבה יותר גדול מהרצונות האישיים שלנו. לא, אני לא עושה בנג'י לפתחם של הרי געש פעילים ולא עוסקת בספורט אקסטרים כזה או אחר, אבל בשנתיים האחרונות נתתי לפחד להשתלט עליי, והפחד הזה גרם לי לשכוח את אמונתי בגורל. אחרי שנתיים פשוט נמאס לי לפחד.
נראה ריק, אבל היה מלא (צילום: מירב הראל)
הופתעתי כשהגענו לביר-סוור, רצועת החוף בה אנחנו נוהגים לשהות. תיארתי לעצמי שיהיו שם צעירים, אבל מצאתי גם עשרות רבות של משפחות. לפני שיצאנו מהארץ, סביבתי הקרובה נתנה לי את התחושה שאנחנו המשוגעים היחידים שיורדים עם הילדים לסיני, אולם מסתבר שמשוגעים כמונו לא חסר. דיברתי עם הורים אחרים על החוף, וכולם סיפרו כמה נמאס להם לפחד או להקשיב ל"חבר שעובד במשרד הביטחון ומספר שיש התרעות חמות", וכמה הם התגעגעו לאטרקציה המהממת והזולה הזו שנמצאת במרחק יריקה מהגבול.
שלא תבינו לא נכון, בתוך ההגדרה "מהממת" ניתן למצוא מחראות בול פגיעה, מקלחות עם זרזיף קלוש של מים, שאם אתה מגיע אליהן אחרי השעה 6 בערב, הסיכויים שתהפוך לקרחון גדולים משמעותית מהסיכוי שיהיה שלום עם הערבים בשנים הקרובות, אוכל שצריך להזמין שעה לפני שרעבים באמת, הרבה חול ובלגן בתוך החושות, ואחרונה ולא פחות חביבה: מתקפת בדואיות שמנסות בכוח לדחוף לך צמיייייייייייד או גלביה או סרוול פיל זריר (שרוול לילד) ולא עוזבות ולא מרפות לאורך כל שעות היום.
אז עם כל "הסבל" שציינתי לעיל, למה בכל זאת אנחנו מתעלמים מהכול וחוזרים לשם פעם אחר פעם? כי המקום מדהים ויפה בפשטותו? כי הוא קרוב? כי הוא מעניק לך את היכולת להתנתק טוטאלית מהמציאות? כי הוא מאפשר לך להיות ספונטני (אין צורך להזמין מראש חושה)? או אולי בגלל שהוא זול בטירוף? סביר להניח שכל התשובות נכונות. כמי שמאמינה ש"חופשה עם ילדים זו לא חופשה", לא פחות חשובה היא העובדה שכמעט ולא מרגישים שם את הילדים. הם מסתובבים להם עצמאים בשטח, נהנים, מזמינים לעצמם צ'יפס במסעדה כשבא להם, ובעיקר מאפשרים לאבא ולאימא לנוח. מה, לא עסקה שווה?
הנה מספר טיפים להורה העצלן בסיני:
מגורים: בשלוש מילים: חושה על הים. לא בשורה השנייה ולא בשלישית, על הים. ככה ניתן לרבוץ במרפסת כל היום ולצפות בילדים משתובבים להנאתם.
מזון: סיני הוא המקום להסיר זמנית את הגבולות שמציבים לילדים בבית. "אתה רעב? לך תזמין מאחמד צ'יפס עם סלט וכן, אתה יכול אחר כך פנקייק. טוב, גם פיצה...".
שתייה: במקום להילחם על כמות פחיות הקולה שהם ישתו, עדיף לשחרר לחלוטין את הסוגיה המלחמתית הזו או להקציב לכל אחד 3 פחיות ביום. למי יש כוח לריב בסיני על כמה קולה הילד שותה?
תעסוקה: חוץ מלהביא כמה ספרים וצעצועים, מומלץ לעזור לילדים לקשור קשרים חברתיים עם ילדים נוספים באזור - אתם תברכו על זה כשהם ילכו לחפש סרטנים ביחד במשך שעתיים.
צרכים: ילדים, אפשר לעשות פיפי בים. קקי? לכו תעשו טיול עם אבא בטבע.
בלגן: שחררו. מה שלא תעשו, החושה תהיה מלאה בחול ובבלגן. בסוף היום נערו את הסדין וצפו בילדים מתרסקים לשנת לילה ערבה.
מקלחות: אתם לא חייבים להתקלח, לא באמת.
כוסיות: לשטוף את העיניים זה תמיד מומלץ. כוסיות שמתות על ילדים ומוצאות את שלכם מתוקים, זה עוד יותר מומלץ.
מו"מ: תנו לילד 5 לירות ושלחו אותו לקנות משהו אצל הבדואיות. הוא כבר ישגע אותן וילמד קצת על סחר.
רוצים לדעת יותר על מירב? הקליקו על התמונה (עיצוב: gutte)
רוצים לקרוא עוד מאת מירב? הקליקו כאן
