"מוכרחים לעשות משהו למען אפריקה"

בשנתה הראשונה ללימודיה לכדה את עינה של מאיה נלביצקי, בוגרת החוג לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באונ' בן גוריון, מודעה שבישרה על כנס בשם "אפריקה היום". היום היא איננה זוכרת את הכנס עצמו, פרט לדבר אחד: המפגש עם ד"ר תמר גולן, עיתונאית בדימוס ולשעבר שגרירת ישראל באנגולה וב קונגו. "לא יכולתי להתעלם מהנוכחות שלה. הדברים שהיא סיפרה ריתקו אותי", היא מתארת בעיניים נוצצות. בסוף החודש, שנתיים אחרי המפגש הראשון עם המרצה הכריזמטית, שני קורסים בהנחייתה באמתחתה - נלביצקי (26) תוביל קבוצת סטודנטים שתצא, על חשבונה, למבצע התנדבות בן שלושה חודשים בטנזניה.  

"הרגשתי שאני רוצה מאוד לנסוע לשם, להרגיש את הדברים ולראות אותם בעצמי", היא מספרת. ההזדמנות נקרתה בדרכה לפני כחצי שנה, במהלך ארוחת ערב אפריקנית שגולן התקינה בעצמה לתלמידיה ואירחה בביתה. שם, בין עשרות המזכרות המעטרות את הקירות, נולדה ההשראה לצאת למשימת ההתנדבות. "לא ידענו מה הכיוון המדויק", נלביצקי משחזרת. "המטרה היתה פשוט לעשות כל דבר שאפריקה צריכה מאיתנו". 

"נוסעים אל הלא נודע"

אסף קסלר (26), סטודנט לגיאוגרפיה ומזרח-תיכון באוניברסיטה, משתתף גם הוא במשלחת. "כולם מדברים על החיידק האפריקני, אבל אני חייב להודות שדווקא לא נדבקתי בו", הוא מתוודה בחיוך. תמהיל נסיבות הכולל את זרם הפליטים האפריקנים שמגיעים לבאר-שבע בשנה האחרונה, הרושם העז שהותירו בו לימודיו אצל גולן וצפייה בסרט "לגעת ביהלום" בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו - הביא אותו להצטרף. "הכל פשוט השתלב לתחושה שחייבים לעשות משהו למען אפריקה", הוא מסכם. כמותו, גם בני הזוג ג'ורדן ונעמה גיל (26) מדווחים כי "הרעיון עלה אחרי שלמדנו קורס עם תמר. היא פשוט שידכה אותנו ליוזמה". 

וכך, בסופו של התהליך גובשה משלחת בת עשרה סטודנטים. במימון רכישת כרטיסי הטיסה של חברי המשלחת ובסידור אשרות העבודה אמנם סייעו שני תורמים, אך שלושת חודשי השהייה בטנזניה ימומנו על-ידי המתנדבים עצמם: קסלר וחמישה סטודנטים נוספים מיועדים להגיע לעיר ארושה בצפון טנזניה, וארבעה אחרים ישהו בכפר מרנגו, באזור הר הקילימנג'רו. בארושה, בירת המחוז,

מתעתדים המתנדבים לחלק את זמנם בין עבודה בבית יתומים, גן ילדים ומוסד המטפל בילדים בעלי צרכים מיוחדים. ארבעת מתנדבי הכפר מרנגו, בהם נלביצקי, ישתלבו במיזם תיירותי של ארגון "SNV" ההולנדי.   

סידורי השינה והמגורים שישמשו את המשלחת בשלושת החודשים הקרובים עדיין לוטים בערפל, וקשה שלא להבחין בחשש המלווה אותם. "אין לנו עדיין מושג איפה נגור, ויש בהחלט תחושה שאנחנו נוסעים לעבר הלא נודע", מבהיר גיל. "היו ועדיין יש לי המון חששות", קסלר מודה. "המחלות הטרופיות, הכדורים נגד מלריה שעלינו לקחת והמון שאלות פרקטיות שקשורות בכסף, מגורים והבדלי תרבות". ונלביצקי? "אין לי מושג מה הולך להיות שם", היא מצהירה בפשטות. "אני רק יודעת שנגור אצל אישה אפריקנית בכפר. לא ברור האם יהיו מים זורמים, חשמל או אמצעי תקשורת מסודרים".  

הקשר הישראלי

את החשש מנסה להפיג עו"ד סיגל הורוביץ (31), המשמשת כיועצת משפטית בבית הדין הבינלאומי החוקר את רצח העם ברואנדה. בית הדין, שהוקם על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם מיד לאחר הטבח ב-1994, יסיים את פעילותו בעוד כשנה וחצי - אולם עד אז מתכננת הורוביץ להמשיך לסייע למתנדבים ישראלים. "מדי כמה זמן מגיע אליי אימייל מישראלי ששמע עליי ורוצה להתנדב כאן, ואני עושה כל מה שביכולתי לעזור", היא מעידה.

לא אחת הלינה הורוביץ מתנדבים בביתה וסייעה להם להתאקלם בזמן שהותם הקצרה במדינה. "הפעם, זה קצת שונה", היא ממשיכה. "מדובר בקבוצה גדולה שלא יכולתי לארח, ובנוסף החלטתי לנסות ליצור מנגנון יותר מסודר שבאמצעותו

ישראלים יוכלו להתנדב גם ללא עזרתי". בעזרת קשריה של הורביץ הצליחו חברי המשלחת לדלג מעל משוכות הביורוקרטיה המקומית, להתקבל להתנדבות במוסדות ולהבטיח לעצמם קורת גג. 

מבחינת של הורביץ, מדובר בהזדמנות לסייע לקהילה המקומית שבקרבה היא חיה, ועל הדרך לחזק את הקשר בין ישראל לטנזניה. "זו מדינה בטוחה ויציבה באופן יחסי", היא מרגיעה. "יש בה למעלה מ-200 שבטים שחיים בשלום אחד עם השני, וכולם מדברים שפה אחת - סוואהילית. זהו אינו דבר מובן מאליו באפריקה". עם זאת, היא מסייגת ומוסיפה כי "בכל זאת, מדובר במדינה אפריקנית שסובלת משחיתות רבה, היקפי עוני גדולים ושיעורי הידבקות גבוהים באיידס. וכן, בהחלט יש כאן צורך רב בסיוע ובמתנדבים".