הפלייליסט של משרד החינוך

על המיזם הזה שמעתי לראשונה לגמרי במקרה, בבית הספר של בני, בצירוף ההתנצלות ש"אין לנו תקציב להפעיל את זה". ההתנצלות לוותה בהפניה לאתר משרד החינוך ובאיזו תקווה עמומה שאולי, איכשהו, אמצא זמן ומשאבים פרטיים "להפעיל". הרי – כך פירשתי את מבטה של המנהלת דאז – ממילא אני אוהבת ספרות, וחשוב לי שילדים יקראו, אז למה לא להקדיש לזה כמה שעות בשבוע. באמת, רק כמה שעות.

הקיץ חלף, המנהלת התחלפה, ושנתו החדשה של המיזם עומדת בפתח: "מצעד הספרים", אם לא ידעתם, הוא דרכו המשונה של משרד החינוך לעודד קריאה של ילדים בגנים ובבתי הספר, מ – א' עד י"ב. כרגיל, הכוונות טובות: מי כמו המופקדים על חינוך ילדינו יודעים, שהללו קוראים פחות ופחות ומבלים את זמנם הפנוי בבהייה מרוכזת במסכים שונים.

אם כך, יש לנקוט ביוזמות דרמטיות. כבר למעלה מעשור מפיץ משרד החינוך רשימות קריאה מומלצות למערכת ומעודד בתי ספר לנקוט בשלל פעילויות ששיאן – בחירת הספרים הכי אהובים בכל כיתה ובכל בית ספר. מוסד חינוכי שישתתף בכל שמונת שלבי הפעילות המוצעים – הנה הם כאן לעיונכם – יזכה לתקציבון קטנטון לרכישת ספרים לספרייה. לא לפני שהפעילות תתועד בקפידה, כמובן. ילדים שישתתפו יפה יזכו לרכוש ספר בהנחה. נעזוב לרגע את שיטת התגמול שאיננה אינדיבידואלית אלא קבוצתית ונתרכז בתכנים: הנה, רשימה ארוכה של ספרים שמתחלפים מדי שנה בשנה. נחמד, לא?

יותר מדי מטען ופחות מדי תרבותי 

ויש גם אידאולוגיה, כמובן. "הספרות היא כלי להנחלת אוצרות התרבות והמחשבה", מזכירים לנו האחראים למיזם השנה, ומיד פותחים בהנחיות: "על כן בבית הספר יש לקבוע מרחב ייחודי לספרות בתוך השיח החברתי", ואני ממשיכה לקרוא את רשימת ה"ישים" בהנחה שהבנתי למה התכוונו בהנחיה זו, למרות שבאמת לא הבנתי.

"יש להפוך את יצירות הספרות לחלק בלתי נפרד ממטענם

התרבותי האישי של התלמידים", כתוב, וגם "יש לאפשר לתלמידים ליהנות מיצירות ספרות רבות ומגוונות מהמורשת התרבותית הישראלית, היהודית והעולמית" (שימו לב לסדר הדברים), ועוד יש "להימנע מלהפוך את הקריאה ביצירה הספרותית לאמצעי להוראת לשון ומלתת לה להיות אך ורק כלי שרת של נושאי לימוד או תחומי דעת שונים".

תחושה קלה של מחנק אופפת אותי כשאני מתקדמת בהטמעת הלשון הסטאליניסטית הזאת. נעבור למטרות: מתברר שיש ארבע כאלה ב"מפגשי ילדים ובני נוער עם ספרים". הנה, להשכלתכם הכללית: ראשית, "האיכות הספרותית והחוויה האסתטית"; שנית, "מטען תרבותי"; שלישית, "הקנית ערכים וידע", ולבסוף – "הספרות כתחום דעת".

נתחיל מהסוף: כל בר דעת יכול להבין שהמטרה הרביעית היא בלון של אוויר חם. ילדים ובני נוער אינם קוראים כדי לרכוש ידע בתחום הדעת הקרוי ספרות, וטוב שכך. נשארו איפוא שלוש מטרות נאצלות, וכדי לבדוק אותן ערכתי סיור - גם אתם מוזמנים – בספרים המוצעים ברשימה לשנת תשס"ח.

הבעיה היא בתוצאה 

ברשותכם וכדי שלא נתעייף בקריאה, הייתי רוצה להתמקד בספרים לכיתות א-ג ובספרים לבני החטיבה הבוגרת במערכת. ורק כדי להבהיר: בדקתי רשימות משנים קודמות. המצב בכולן דומה. אינני יודעת מי מרכיב את הרשימות. מדובר מן הסתם בוועדה שוחרת טוב של אנשי מקצוע מעולים ומסורים. הבעיה היא רק בתוצאה.

לחניכיה הרכים של המערכת מוצע שלל של 26 כותרים: 19 מקוריים ושבעה מתורגמים. עשרה מתוכם ראו אור ב-2006 והשנה. יש בהם נחמדים וראויים עד בלי די, אבל אין בהם אפילו המלצה אחת על ספר ילדים מן הקאנון הקלאסי העולמי. אין אגדה אחת, לא של אנדרסן ולא של גרים ולא של אחרים. אין שירה בכלל – למרות שיש טקסטים מחורזים. אין ספרים בתחומי דעת שונים – למרות שהללו מתרבים על מדף הילדים

 ויש ביניהם ספרי עיון מצויינים על חיות וכוכבים, גוף האדם וכדור הארץ ומה לא. ואין כל נסיון ליצור איזשהו בסיס תרבותי מוצק, בר קיימא ומשותף לילדים בישראל: האם לא ראוי שכו-לם יזכו להכיר, בתיווכו הנאמן של משרד החינוך, את גיבורי התרבות העולמית? למה נפקד מקומם של פו ונילס, בילבי ופינוקיו למשל– עם כל הכבוד ל"הבלש שמפניון והחיפושית שנסעה לאיבוד", של נעמי בן גור?

ייתכן שפרנסי המשרד סבורים כי ילדים מגיעים לבית הספר עם "מטען תרבותי" שבו מצויים כבר כל האגדות, המשלים, השירים והדמויות שישמשו אותם ב"שיח החברתי" שלהם – אבל זו הנחת המבוקש. כי ילדים – ילדים רבים מאוד – מגיעים לבית הספר מבתים שבהם לא בהכרח קוראים להם סיפור לפני השינה בכל ערב, ולא בהכרח מקפידים לבחור את מה שקוראים על פי "האיכות הספרותית והחוויה האסתטית", ולא תמיד מצליחים בהקניית "מטען תרבותי". על פי השקפתי הנאיבית, כאן בדיוק מצוי תפקידו של בית הספר: בהגדרת המטען הזה ובשינוע שלו מן הספרייה אל לבבות הילדים.

אבל מעיון ברשימות של שנים קודמות מתברר שהמשרד אינו מאמין בקיום מטען בר קיימא, אלא בעיקר בהוספת ספרים חמודים שכאלה לרשימה מדי שנה ובהקפדה נרגשת כמעט על התמצאות בכותרים חדשים. ובתוך כך מתברר שכמעט כל הספרים ברשימה לא יצליחו להתחרות במידת העניין שהם מעוררים בתוכנית טלוויזיה אחת, רוויית הרפתקאות מסמרות שיער: לא מצאתי דרקונים ואבירים (חוץ מפרדיננד פדהצור) ומפלצות ומכשפות ופיות וגיבורים גדולים מן החיים בתפריט הזה. לא מצאתי את יצירות הספרות "המגוונות" שישאירו ילדים המתמודדים עם מלאכת הקריאה (וזו אכן מלאכה מפרכת עבור קטנים) כשעיניהם פעורות לרווחה והם משתוקקים לדעת מה קרה אחר כך.

מה ראוי ומה ראוי יותר

הכוונות הטובות נמשכות והולכות גם בפניה אל לבבותיהם של הבוגרים. מתוך 23 הספרים המומלצים לבני י-י"ב, לא פחות מ-13 ראו אור בשנים 2006 ו-2007. הכותר העברי הוותיק ביותר ראה אור ב-1989, והוא ספרו של אורי אורלב, "חיילי עופרת". מן הספרות העולמית, רק אחד הוא קלאסיקה אמיתית: "במערב אין כל חדש", של אריך מריה רמארק. היתר, תתפלאו, לקוחים מרשימות רבי המכר. "האי של סופיה", "נער החידות ממומביי", "האשה בלבן" – נחמדים, אבל תרומתם למטען התרבותי לא גדולה מזו של מותחן של הרלן קובן. כן, "אל תגלה" היה ברשימה. בשנה שעברה. וגם "ציפורים מתות בסתר" היה. ו"צבע המים".

אין אפילו סיפור קצר אחד ברשימה הזאת. אין שיר אחד. אין מסה, אין טעימה של ספרות עיון. אין מחזה. אין ספר שנוגע בפילוסופיה או בהיסטוריה באורח מאתגר או מעניין. אין ענקי-ספרות:

נניח ששמעון אדף, רם אורן, נפתלי לביא, סביון ליברכט, יהודית קציר, אשכול נבו ושרה שילה כולם ראויים להמלצות של הוועדה הבוחרת: אבל אולי צ'כוב וקפקא, צ'אפק וברכט, בורחס וסאראמאגו, ראויים – נגיד זאת בעדינות – לא פחות? ואולי מחזה אחד של שייקספיר בתרגום עדכני ראוי לקריאה לא פחות מהרלן קובן? והאם פסגותיה של הספרות העברית מצויות באמת ב"קופסה שחורה" של עמוס עוז או ב"השיבה מהודו" של א"ב יהושע?

עצוב לקרוא את הרשימות הללו. עצוב לדעת שמצפים מבתי ספר להפעיל ילדים ובני נוער במסגרת מיזם שהתכנים שלו כה בינוניים, כה מייאשים בחוסר הדמיון שלהם ובמרחקם העצום מאיכויות ספרותיות. עצוב עוד יותר לגלות, שאין למשרד החינוך איזו תפיסה כוללת של קאנון ספרותי שעימו ייצאו ילדים משערי בית הספר כבני תרבות. והכי עצוב לגלות, כפי שגיליתי בשיחות עם הורים, שלבתי ספר רבים מדי אין בכלל תקציב לשום תוכנית לעידוד קריאה, או לרענון ספרייה, או לכניסה לעולם המופלא של ספרות הילדים והמבוגרים כאחד, שהולכת ומתרחקת ממערכת החינוך. טיפוח הרגלי הקריאה צריך להיות יעד מרכזי של מערכת החינוך, כותבים אנשי הוועדה במבוא הדידקטי לרשימות שלהם. כך איפוא נראה "יעד מרכזי" במוסד בו יבלו ילדים 12 שנים מחייהם.