האח הגדול של אתרי ההיכרויות
מעטים יודעים ש"האח הגדול" הוא בעצם "אח קטן" – ברנש נמוך, קירח ומשופם בשם אביתר. וזה לא המיתוס היחידי לגבי האח הגדול. למשל, יש יותר מאח גדול אחד, ואם יש משהו שחשוב להם, זה שלא נחשוש מפניהם. אז מי דאג שהמושג ייתפש אצלנו כחלום בלהות? פרק א' בסיפור בהמשכים
אצל כל אחד יש במוח אנשי צנזורה מעומלני צווארון, שגוזרים, מנסחים מחדש ושולחים את גרסתו הרשמית של השליט אל מה שנקרא "תודעה". כמו אנשי עסקים ממולחים היודעים לזהות ביקוש, אם לא ליצור כזה בעצמם, יש כאלה היודעים לנצל את מכניזם הונאת התודעה שלנו. מאז ג'ורג' אורוול הורגלנו לקרוא לזה "האח הגדול".

 

מעטים יודעים ש"האח הגדול" הוא בעצם "אח קטן" – ברנש נמוך, קירח, משופם ובעל עיני אזמרגד בשם אביתר. וזאת לא הטעות הנפוצה היחידה לגבי האח הגדול. למשל, יש יותר מאח גדול אחד, ואם יש משהו שחשוב לאח גדול כזה, זה שלא נחשוש מפניו. הוא כלל לא רוצה שנחשוד בקיומו. אז מי דאג שמושג האח הגדול ייתפש אצלנו כחלום בלהות שלא נוכל לפספס התגשמות ביעותים שלו? נו, מי אתם חושבים?

 

אני לא תמהוני שניגש לנהגים ברמזור וטוען שיום הדין קרב. למעשה, אקבל בהבנה את צקצוקי הספקנות שלכם. אבל בתור אחד שהביט אל תוך עיניהם של האחראים על אשליית הבחירה החופשית הזאת אני בוחר להתעלם מהם.

 

לפעמים, הדברים אינם כפי שהם נראים. כמו נערים תמימים שאינם מבינים כיצד ייתכן שהבחורה התמימה בעלת פני המלאך שבסרט עושה את מה שהיא עושה לשליח של הפיצה. גם אני הייתי כזה, אבל נאלצתי להודות בטעותי. היום אני אדם אחר. זה הסיפור שלי:

 

זה התחיל לפני כשנתיים, ביום חם ולח. אולי מכיוון שהייתי סטודנט מוכשר במיוחד, מצאתי עצמי פוקד את הספריה הריקה בפקולטה, בניסיון נואש לעבור את מועד ב' של הבחינה ברפואה פנימית, בזמן שחבריי לספסל הלימודים נהנים מחופשת הקיץ.

 

לאחר כשעה בספריה, כשכבר רשמתי לזכותי התקדמות של עוד עמוד וחצי בספר, החלטתי שהרווחתי ביושר בהייה חסרת תועלת בגלי הים. אספתי את חפציי ויצאתי. עצרתי בדוכן הקפה שבכניסה וקניתי קפה קר, וכשהסתובבתי, איש גבוה ואפור שיער המתין לי בשדה הראייה החדש שלי ונעץ מבט חודר בעיניי. היתה זאת פגישה שעתידה לשנות את הדרך בה אני מתרגם לי את חיי לאיטי.

 

"שלום אוהד".

 

"אאאמ... שלום. אנחנו מכירים?"

 

"אתה לא מכיר אותי, אבל אני יודע עליך לא מעט. לאנשים שאני מייצג יש עבורך הצעה שתתקשה לסרב לה" אמר.

 

"הבט", אמרתי בעודי משתדל לנפח וריד במצח, "הייתי צעיר, הייתי צריך את הכסף ואין שום סיכוי שאני חוזר לזקנות בקאנטרי קלאב. מי נתן לך את השם שלי, צ'יקו?"

 

"אני לא מכיר אף צ'יקו", השיב לי בפנים חתומות, שלף מארנקו כרטיס ביקור והושיט לי אותו. "אם אתה יודע מה טוב בשבילך, תתקשר", הפטיר, הסתובב והלך.

 

הבטתי בכרטיס. לא היה כתוב בו הרבה, רק: "אפלמן וגורסבינסקי – מערכות השקייה בע"מ" ומספר טלפון.

 

"אממ... מערכות השקייה? אני? הבנאדם מחוק לגמרי", הרהרתי לעצמי ותחבתי את כרטיס הביקור אל כיס מכנסיי. כי על אף תחנוניה של אמי, עוד מהזמן שהייתי ילד עד היום אני מכניסים לכיסים ניירות שאין לי בהם צורך. זה הרגל מגונה שאני פשוט לא מצליח להיפטר ממנו – הפֶטיש לפתיחת כדורי הנייר האלה שאני מוצא בכיסי המכנסיים אחרי הכביסה, במטרה לבדוק אם אני יכול לזהות באיזה נייר מדובר. נסעתי לים. שאון הגלים ובקבוק "גולדסטאר" השכיחו ממני את כל הסיפור, שלא לדבר על החומר ב"פנימית".  

 

יום לאחר הבחינה התפניתי לכבס את ערימת הבגדים המלוכלכים, שנערמו בפינת חדר האמבטיה כמו הר של גולגלות בכפר של אוכלי אדם. אני אוהב את הימים הראשונים לאחר בחינה גדולה. אלה ימים בהם אני סוף סוף יכול להשקיע זמן בדברים שמעניינים אותי באמת, כמו למשל, למה אומרים "העמדתי מכונה", או האם אשת ראש הממשלה צועקת במהלך האקט, בהתחשב בכל המאבטחים שמסביב?

 

כמו נרקומן בקריז המחפש שארית מנה 

למחרת השכמתי קום והזדרזתי להוריד את הכביסה היבשה ממתקן הייבוש. התחלתי לפשפש בכיסי המכנסיים, מחפש את כדורי הנייר האהובים עלי, כמו נרקומן בקריז המחפש שארית מנה. מצאתי! באצבעות נרגשות התחלתי לבקע בעדינות את כדור הנייר הענוג, מתרגש מקורי הנייר העדינים שניתקו זה מזה, נכנעים לפניי.

 

"אממ... מה זה?" תהיתי בקול והתחלתי לקרוא: "אפלמן וגורסבינסקי – מערכות השקייה בע"מ".

 

לא יודע למה התקשרתי. אני פשוט אחד כזה, שמתקשר כי מצא כרטיס ביקור מקופל בכיס המכנסיים. אני לא שואל עצמי מדוע. פשוט התקשרתי. את הקול הרך שענה בצידו השני של הקו אני זוכר עד היום. זה לא היה הקול הרגיל של מוקדניות ספק האינטרנט, או של הסוקרות שמתקשרות אחת לכמה זמן ומנסות לשדל אותי לענות על סקר חורץ גורלות מוצרי חלב או קפה. פעם הייתי משתף איתן פעולה, אבל היום אני פשוט אומר להן: "אני מה זה מצטער, כפרה, אבל תפסת אותי ערום בדרך למקלחת, את יכולה להתקשר אחר כך?". משום מה, הן אף פעם לא מתקשרות. בכל אופן, הקול שלה היה מתוק במיוחד:

 

"אפלמן וגורסבינסקי – מערכות השקייה בע"מ, שלום. מדברת שיקמה, במה אוכל לעזור?"

 

"אה, אממ... שמי אוהד ואני מתק.."

 

"כן, אוהד, אני יודעת מי אתה. אז אני מבינה שמצאת את הכרטיס שלנו בכיס המכנסיים שלך".

 

"אהה... כן..." השבתי, מחפש מצלמה זעירה מאחורי המערכת בסלון, "הכרטיס שלכם..." ( בודק במדף העליון ), "בכיס של ה... ג'ינס" ( מחפש מעל למקרר – כלום).

 

"אנחנו מעוניינים לזמן אותך לראיון. אתה מעוניין?"

 

"כן, אני חושב שכן".

 

"יפה, תרשום כתובת: ת"א,רחוב האמודאים 23, קומת המרתף, יום חמישי ב- 15:00. רשמת?"

 

"כן. אני אגיע".

 

"מצויין. שיהיה בהצלחה, ו...אוהד?"

 

"כן?"

 

"זה היה הכיס הימני של מכנסי הפשתן. אל תשקר לנו שוב, טוב? בהצלחה".

 

"טוב. רגע... מה??? הלוו? הלוו?"

 

שלא כהרגלי, הגעתי בדיוק בזמן. בכניסה לבניין הבחנתי בשלט צנוע: "אפלמן וגורסבינסקי – מערכות השקייה בע"מ". ירדתי במדרגות לקומת המרתף, ניגשתי לדלת היחידה ועמדתי לצלצל בפעמון, אלא שלפני שהספקתי לעשות זאת נפתחה הדלת, ולפני עמד אדם שאת פניו ראיתי כבר בעבר. האיש הגבוה מדוכן הקפה.

 

"שלום אוהד. בוא אחרי בבקשה", אמר והתחיל ללכת.

 

האיש הוליך אותי במורד מדרגות לולייניות ואז לאורך מסדרון ארוך שבסופו דלת לבנה. "כשניכנס היצמד אלי. אל תתמהמה, אל תשאל אותי שאלות - ובשום פנים ואופן אל תפנה לאף אחד", אמר. הוא הקיש קוד והדלת נפתחה. שום דבר לא הכין אותי למה שהמתין לי בפנים.

 

לפנינו נפרש אולם גדול ומואר. עשרות אנשים ישובים אל עמדות מחשב, חלקם מרכיבים אוזניות ומיקרופונים, ובחורות נמרצות לבושות חליפות שחורות שהתרוצצו מעמדה אל עמדה, יצרו במקום אווירה של חדר מלחמה ענק. היה לי ברור שמשהו יוצא דופן מתרחש במקום הזה. משהו גדול.

 

בעודי מנסה להדביק את צעדיו של האיש, שהוביל אותי לאורכו של האולם הגדול, הבחנתי בשורה של כ-20 עמדות מחשב, אליהן היו ישובים גברים שנראו לי בשנות ה-50 לחייהם. חלקם הביטו בי מבלי לומר מלה בעודי חולף על פניהם, מגניב מבט חטוף אל עבר מסכי המחשב. לא היה מקום לספק – הם גלשו באתרי היכרויות.

  

בכל יום אחר, סביר להניח שהייתי חושב לעצמי "אני לא יודע מי המוקיון שמנהל פה את העניינים, אבל מישהו צריך לספר לו שהעובדים שלו גולשים באתרי היכרויות בשעות העבודה". אבל מכיוון שבדיוק אתמול אזל לי החומר, הצלחתי להפעיל מידה מסוימת של שיקול דעת ולהבין שבדרך כלשהי זה קשור לתכונה הרבה שמלאה את האולם. האיש נעצר מול דלת ברזל גדולה ופנה אלי:

 

"אתה עומד לפגוש את הבוס הגדול", אמר. "מספר דברים שאתה צריך לדעת: הוא לא אוהב חכמולוגים, הוא היה מפקד יחידה מובחרת בצבא וסובל מפציעה ישנה, לא משנה כרגע מה טיבה, אבל מה שלא יהיה, אל תזכיר את המלה 'תותב'. לפעמים הוא נוטה לתבל את דבריו במושגים צבאיים, אבל אתה כבר תסתדר. ושיהיה ברור כבר עכשיו – אני לא מחבב אותך. יש שאלות?"

 

"כן, איפה הבחורה שמכינה את הקפה?"

 

"יורגןןןן!!!", הרעים בקולו, "גש הנה".

 

תוך שתי שניות התייצב בפניו גבר שנראה כמו חבר בנבחרת הדיפת כדור הברזל של פינלנד.

 

"יורגן, קנקן קפה ללשכה של הבוס הגדול".

 

"כן בוס".

 

"ותביא גם כמה מהעוגיות הפריכות האלה שאתה מכין בבית, טוב?"

 

"אלו עם שבבי השוקולד והסוכריות הצבעוניות בוס?"

 

"לא, לא אלו, השניות. נו, אלו עם השקדים שאתה יוצר איתם את הלוגו של החברה".

 

"זה לא שקדים בוס, זה קשיו".

 

"אה, כן, כן, כן. נכון, עם הקשיו".

 

"מצויין. בוא אוהד. אנחנו נכנסים".

 

נכנסנו אל הלשכה של הבוס הגדול.

 

המשך הסיפור

 

קישורים ממומנים
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה האח הגדול של אתרי ההיכרויות
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סיפור
צילום: ויז'ואל/פוטוס
"מישהו צריך לספר לו שהעובדים שלו גולשים באתרי היכרויות בשעות העבודה"
צילום: ויז'ואל/פוטוס
ynet ספיישל
חתונות
האינדקס המלא בדרך לחופה
כתבו לנו
הכרויות