העיניים של המדינה

10 לאוקטובר 2007, חמש בבוקר, הר החרמון. אני עטוף ומכורבל באופני היד שלי, נוקש שיניים מפאת צינת הלילה שחודרת לעורקים, לוורידים ולעצמות. טירוף אמיתי. ערפל כבד רובץ על ההרים, העלטה כבדה, עננים גולשים מתחתינו באטיות. למעשה, אנחנו יושבים ומחכים בתוך ענן. יחיאל כהן, הצלם שאיתי, עטוף במעיל כבד, לא עומד ברוח המקפיאה ובלחות. הוא קופץ אל תוך שוחת היעד המבוצר ומוצא שם מחסה. אני נותר לבד עם אמנון שוורץ, אופטימיסט חסר תקנה המלווה את המסע, שמצביע אל עבר נקודה במזרח. "משם יפציעו הקרניים הראשונות", הוא פוסק. טרם זריחה, אני מביט ממרום 58 שנותיי אל האופק הרחוק ורואה שקוף אפלולי. יודע שמשמאלי, מעבר לערפילי השחר, נמצאת דמשק, ומימיני עמק החולה. 

בחרתי להעניק לעצמי מתנת יום הולדת מקורית ולהגשים חלום שמקנן בקצות אצבעותיי מזה שלוש שנים: לצאת למסע רכיבה באופני היד שלי מפסגת החרמון בצפון ועד אילת בדרום, מהים התיכון במערב ועד בקעת הירדן במזרח. "חבר'ה, זה מגיע", מכריז אמנון, ששומר על הזריחה, ויחיאל כבר עם האצבע על ההדק. בקצה האופק אנחנו רואים את דמשק - וממש מתחתינו את החולה.

ההרים הראשונים שנחרטו בזיכרוני היו הר סיני והר נבו. על הראשון עלה משה כדי לראות פנים אל פנים את האלוהים ולהוריד משם את לוחות הברית; על השני הוא העפיל כדי לצפות בארץ ישראל, הארץ המובטחת, אותה ראה אבל אליה לא נכנס. עלה ולא ירד, ומקום קבורתו המדויק אינו ידוע. 

בילדותי לא שאלתי את עצמי איך אדם זקן, בסוף חייו, אחרי מסע של 40 שנה במדבר, עולה לבדו על הר. ולא רק שעלה, הוא גם ירד, ועוד היה לו כוח, כך על-פי המסורת לפחות, לכתוב את התורה 13 פעמים. ולא רק, אלא גם לרוץ ולחלק אותה בין השבטים. המגע האינטימי היה חשוב לו. אהבתי. גם אני מחפש את המגע האינטימי. שיחת נפש מלב אל לב, מילים שיש בהן מן הגמגום. כמו כל עם ישראל אני 'אוכל' יותר מדי מילים רהוטות של יח"צנות. בילדותי גם לא שאלתי את עצמי איך הוא ראה למרחוק. למרגלות ההר חיכה לו העם והיום ברור לי שבמובן מסוים הם היו איתו שם, והוא היה להם לעיניים. בדיוק כמו שבני ממס, הגולנצ'יק הטברייני, ידע במלחמת יום כיפור שהוא 'העיניים של המדינה'. כך אמרו להם, והוא לקח את זה כפשוטו ונלחם בגבורה בקרב על החרמון. אך יותר מזה - טבע את המיתוס המתחרה בזה של טרומפלדור.

"קשה לשמוע סיסמאות ומנטרות". צרפתי, שרון ובראל על פסגת החרמון

עד כיבוש החרמון במלחמת ששת הימים, מירון היה ההר הגבוה בישראל. כאשר השליג כל המדינה ידעה. אבל בשנת 1967 הר מירון איבד בבת אחת מזוהרו. איך אומרים? המלך מת, יחי המלך החדש. מאז, בשבת, בחג, לא משנה מהי כמות השלג, המוני ישראל נוסעים אל החרמון מצוידים בניילונים, מתגלצ'ים על התחת מלמעלה למטה ומרגישים אימפריה. ביתר ימות השנה החרמון הוא מוצב תצפית שממנו צה"ל רואה, ובעיקר שומע, למרחוק.

מי שעולה אל ההר ויודע משהו על ההיסטוריה הלא רחוקה של ישראל, עולה לשדה קרב גדוש סיפורים עלומים של נפילה בשבי וקרבות עקובים מדם, שמי ששרדו אותם נושאים צלקות עד היום. במשך שנים רבות הם היפנו להר את גבם. בסיוטים שלהם הוא ביקר מדי לילה, אבל הם לא ביקרו אותו. אבל היום, 34 שנים אחרי, הם שבים אל ההר.  

משה (מוסא) שימריך, גבר בעל גוף עם חיוך מושלם, עומד מולי על פסגת החרמון. מראהו לא מסגיר כלל את גילו - 55. "מלחמת יום כיפור היתה סוף החיים בשבילי", הוא מתריס כנגדי כשאני מסב את תשומת לבו למראהו הצעיר. "במלחמה נולדתי מחדש, אז היום אני רק בן 34", הוא צוחק, חושף טור שיניים צחורות, צוחקות ומבהיקות. "הן לא שלי. כל הפה שתלים, מתנה מסוריה".  

בשנת 1963, כשהיה בן 12, מוסא עלה ארצה מדמשק והגיע הישר לחולון. משפחה ציונית מאושרת בת 11 נפשות. כשהיה בן 18 הוא גויס למודיעין שם שימש כמדריך ערבית מדוברת, קשר והאזנה. לפני המלחמה הוא פיקד על יחידת הקשר וההאזנה במוצב החרמון. "אנחנו, הקטנים, ידענו בוודאות שעומדת לפרוץ מלחמה. כל הסימנים העידו על כך: היועצים הרוסים עזבו בבת אחת, הטילים היו במצב התקפה, שלוש דיוויזיות עברו למצב כוננות, כל החופשות בצבא בוטלו ושבוע לפני המלחמה הם נכנסו פתאום לדממת אלחוט. למדנו שאם סימנים כאלה מתרחשים - מדובר במלחמה. העברנו דו"חות והם פירשו אותם אחרת, למרות כל מה שהם בעצמם לימדו אותנו. 'אל תדאגו זה תרגיל גדול. תירגעו', אמרו לנו".

לא צריך לדובב את מוסא. הוא מדבר בשטף, מדקלם את תקליט הטראומה כמנטרה מזככת. "בכלא ביקשו שאאמת פרטים ש'זימר' מישהו", הוא ממשיך בכעס ובכאב. מוסא ישב בצינוק ימים ולילות, לא יודע האם יום והאם לילה או מהן עונות השנה. "ישבתי בלי לדעת מה קורה סביבי. מה קורה עם המשפחה, עם הארץ. האם הסורים באמת כבשו אותה, וכמו שאמרו לי אנסו את גולדה ועקרו את העין השנייה של דיין? אז הייתי מכאיב לעצמי. הכאב מדחיק את אובדן השפיות. גרמתי לכך שהם ייקחו אותי לחדר העינויים. חטפתי מכות, מכות חשמל מנורה כחולה, הכל. רציתי להיות בין אנשים, אפילו אם אלה המענים שלי עם מבט הרצח בעיניים, השנאה וההנאה מההשפלה. הייתי חוזר לצינוק עם דם מתחת לציפורניים וצלקות מדממות בכל הגוף. התחלתי להתמכר לכאב, לעינויים. פתאום גיליתי שיש לנו כוח סבל אדיר".

מוסא אומר 'לנו' ולא 'לי'. גיבור חסר אגו, אני חושב לעצמי. אני רוצה שהוא יישאר, אבל הוא ממהר לסיים ולרדת מההר. לברוח מכאן. "המדינה שלי בגדה בי. אני מרגיש שהזנחתם אותנו. אני מאוכזב וכועס. לא שמעתם בקולנו, לא התייחסתם אלינו, ועכשיו החברים שלי מהכלא ואני משלמים את המחיר. עד היום", הוא אומר. כשמוסא עוזב אני מרגיש כמו חלק מחבורת הנאשמים. מיהי המדינה, מוסא? המדינה היא אני, אתה, אנחנו כולנו. המדינה היא כל מה שחלמנו, יצרנו ובחרנו, כל מה שלקחנו עליו אחריות. או שלא. אם נשארנו ביום שישי בסלון בבית וקיטרנו - לא עשינו כלום. אם נותרנו ביציע, מחאנו כפיים או קיללנו את האם-אם-אמא שלהם ולא ירדנו למגרש, לא נשנה את התוצאה. האם לא הגיע העת שניקח אחריות? 

אני גולש לאטי מפסגת החרמון, אוחז בחוזקה בבלמי האופניים. שחרור בלתי מבוקר שלהם - ואתרסק מגובה 2,000 מטר. לא נעים. פסגות החרמון בעונה הזו קירחות לחלוטין. שלא כמו בחורף, אז הכל עוטה לבן, או באביב, אז הנוף ירוק, בעונה זו של סוף הסתיו הכל חשוף. הסלעים, הקוצים, שרידי העמדות. מאחורי כל סלע מסתתר סיפור גבורה, דמעות של יגון.  

אנחנו שומעים על מסע רגלי בשבילי הארץ, בו לוקחים חלק פדויי השבי של ישראל לדורותיהם, ומגיעים לאתר ההתכנסות למרגלות מוצב החרמון. בין טפיחות השכם וה'אהלן' של אנשים שכבר אינם מתאמצים להסתיר את השיבה, וגם ויתרו על השאלת בלורית מצד לצד, אני מחפש סיפור. אני נתקל בצנחן צעיר, יפה תואר, מקושט בסמלי יחידת עילית. אני מתגלגל אליו ותוהה בקול רם על מעשיו כאן. הוא מצביע לעבר איש שנשען על מכוניתו. "זה אבא שלי", הוא אומר. אני מדווש לעבר קובליו סורין, בראשי מהדהד טון הדיבור האיטי והשקט של הנוכחים, השונה כל-כך מההתלהמות הישראלית המצויה.

"אני גאה ללוות את אבא למקום הזה ולהמשיך את המורשת שלו. כל האחים שלי כאלה", אומר רועי

"מה קיבלת מאבא?"

"אומץ לב ואהבת הארץ והמדינה. על זה גדלתי", הוא משיב. הייתי בטוח שתשובה כזאת לא אשמע מהר כל-כך. העיתונים הרי מלאים בספורים אחרים, סיפורי משתמטים.

"מה הסיפור של אבא עם החרמון?"

"ביום כיפור הוא היה השבוי האחרון שנפל במוצב. הוא ישב שמונה וחצי חודשים בשבי הסורי. זה בגדול. בקטן, זה סיפור של שעות... התשובה שלו לסורים היא שיש לו ארבעה ילדים שממשיכים את המדינה, זה הניצחון הכי גדול שלו"

סורין נשען על המכונית, נראה שביום כזה הוא זקוק לתמיכה, גאה בבן שלידו. הוא מחזיק את חולצת הצנחן של רועי, מאמץ אותה אל לבו. "החולצה היא סמל לניצחון שלנו. זה בשבילי הכל. כל חייל, אבל הצנחנים, האדומים, כל שלושת הבנים שלי בצנחנים...", הוא אומר. למרות משקפי השמש שמכסות את עיניו אני יכול להבחין בדמעות המבצבצות. אני רואה שלא קל לו לעלות שוב על החרמון. "הכנתי את עצמי כבר מאתמול. בלילה לא ישנתי בכלל. אמנם עברו 34 שנים, אבל זה כאילו קרה אתמול. אני זוכר איפה נהרג כל-אחד. אני בן 53 וחצי, ארבעה ילדים, שני נכדים. זה ניצחון בשבילי. התבגרתי, אבל החבר'ה שנפלו במוצב נשארו צעירים. אני זוכר כל פרט במלחמה, את הפנים של החברים ההרוגים, את המקום בו הסתתרתי שבוע לבד. שנים לא נפגשנו, כל-אחד היה מסוגר בתוך עצמו, בתוך זיכרונותיו. עכשיו זה מתחיל להיפתח".  

דויד צרפתי הוא אחד מניצולי פלוגה ג' של גדוד 51, שכבשה את גבעה 16 במלחמת יום כיפור. אני פוגש אותו למרגלות הגבעה יחד עם דודו בראל, ממקימי מושב נווה-אטיב ומי שהיה מנהל בית הספר לסקי בחרמון. מזה 17 שנה שהניצולים מקיימים כאן אזכרה לנופלים.

"ב-22 לאוקטובר, בשעה 18:00, הפלוגה החלה לטפס על החרמון כדי לכבוש בחזרה את המוצב שנפל בידי הסורים", צרפתי מספר. "באחת וחצי בלילה נתקלנו בכוח סורי שהיה מחופר בעמדות אישיות. בסיומו של הלילה, מתוך 60 חיילים 19 נותרו על הרגליים, כל השאר נהרגו או נפצעו קשה. בשלב מסוים לא רציתי

להמשיך לחיות, היו יותר מתים מחיים. הייתי משוכנע שמכאן אני לא חוזר בחיים. קינאתי במתים. הם כבר נחים. היתה לי תחושה עמוקה שאין לי זכות להמשיך לחיות". 

בבוקר נחתה עליהם אש ארטילריה של כוחותינו. יגאל פסו, המ"פ שנלחם בגבורה עילאית ומסר את חייו למען חייליו, נפצע קשה. "הוא ביקש ממני לרדת למטה ולספר את סיפור הקרב, את סיפורם של ההרוגים", מוסיף צרפתי. אני מנסה להבין איך הוא רואה את השליחות הכבדה שהוטלה עליו. "על הגבעה הזאת, באדמה הזאת, יש יותר מדי דם וזיכרונות. אני יודע שאני לא מדבר משיקולים פוליטיים-מדיניים כי אם אמוציונאליים, אבל אני לא רואה מצב שנחזיר אותה". בראל מתערב בשיחה. "אסור לנו להחזיר אחרת נהיה פליטים לדורי דורות. חייבים לשמור על האדמה ועל האידיאלים", הוא פוסק. "אנחנו חיים עם ערבים, אל תשכח. עם המחרשה והחרב אנחנו חייבים להמשיך. זה הצד השני שצריך להשתנות".

אני מאבד סבלנות. "קשה לי לשמוע את הסיסמאות והמנטרות. שכשאני מקשיב לכם אני קצת נבהל ומפוחד. הרי גם הצד השני מביא את האמוציות והכבוד המזרחי. כבר 60 שנה שהעמדות מולידות שפיכות דמים ומחירים קשים מנשוא. לא הגיע הזמן שנלמד לקח? לא הגיע הזמן למצוא פיתרון שלישי, מחוץ לקופסא, מחוץ לשבלונות?", אני אומר להם, אבל דודו איתן בעמדותיו. "אני לא יודע עם אתה זוכר, אבל הבת שלך היתה מדריכת הסקי שלי", אני מתעקש. "יש לה שני ילדים שהם הנכדים שלך. האם אתה מעלה בדעתך שהם ייאלצו לעלות על גבעה 16 ולהקיז את דמם?". דודו נבוך לרגע. נגעתי בנושא רגיש, רגיש מדי. "למען הנכדים שלי אני מוכן לוותר", הוא אומר בשקט - ואני מתחיל להיות אופטימי.

את רמת הגולן לא אהבתי אף-פעם. עד היום אני זוכר את הימים שאחרי מלחמת ששת הימים, אז שכבנו במארבים באזור העיר קונייטרה, את הרגעים שלפני החשיכה שהעברנו בעיר הנטושה, בין הבתים, מקווים שלא יזהו אותנו מהצד השני של הגבול. פעם נשאבתי לתוך אחד הבתים הפרוצים לרווחה. בתוך החדרים עדיין היו פזורים שרידי חיים של משפחה שלמה. נתקלתי במחברות מעוטרות של ילדה בכיתה ג' לערך. לא הצלחתי לקרוא את הכתוב, אבל ציורי הפרחים והפרפרים שידרו אופטימיות. מבטה המחויך, צמותיה וגומות החן שלה ניבטו אליי מתמונה בה היתה מוקפת במשפחתה. איפה היא עכשיו, הילדה שלי?

אני מנסה לעשות חשבון וכדי לא לטעות מדבר לעצמי. "כיתה ג' זה בערך בת שמונה, לא? ועוד 40 שנה מאז ששת הימים, אז היום היא צריכה להיות בערך בת 48. היא בטח נשואה עם כמה ילדים. פליטה בארצה שלה". אני חושב לעצמי שיש אנשים המאמינים שברגע זה ממש, בו אני נזכר בה, עובר זרם חשמלי בראשה של האישה-ילדה שלי. מבלי לדעת מדוע היא מתעוררת במיטתה בבעתה, נזכרת ברגעי האימה של לפני 40 שנה, עת נאלצה לעזוב את הבית. היא בטח מביטה עכשיו לעבר החרמון. מה היא חושבת עליי, כשאני עומד על פסגת ההר שלה? מה היא מאחלת לי ביום ההולדת ה-58 שלי? פתאום נהיה לי עצוב. בשבילי, בשבילה ועוד יותר מזה - בשביל שנינו.

אם אצעק מכאן לאסד הוא ישמע? בחייאת אסד, תעשה טובה, בוא לירושלים וסגור עניין כדי שהילדה עם הצמות תוכל לחזור לבית שלה, לדפדף בדפי המחברות, לקטוף פרחים ולעוף עם הפרפרים. אני גולש בזהירות במורד התלול והמפותל, בואך מג'דל-שמס ורמת הגולן, כשבראשי עדיין מהדהדות מילותיו האחרונות של מוסא. "המדינה שלי בגדה בי". אבל גם את המילים של צרפתי, שליחו של אחד מגיבורי מלחמת יום כיפור, המ"פ פסו שנהרג בקרב, אני זוכר. במותו הוא ציווה על החיים לזכור.

• יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים" , יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. רכוב על אופני היד שלו הוא מתגלגל בישראל, נפגש עם אנשי הארץ - וביומן מסע שבועי מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים