אפוקליפסה עכשיו

הנה מגיע ספר המפריך את נבואות הזעם על הידרדרותה של ספרות המקור הישראלית. זהו טקסט בעל מרקם עשיר ודחוס המוקדש באהבה לארץ ישראל במובן הישן, שכביכול כבר אבד עליו הכלח. אבל אין בסיפור שום ייפוי או נוסטלגיה. להפך. הגעגועים לישראל הקטנה של הילדות כרוכים בכאב על ההשחתה של ההווה, והעבר התמים כבר צופן בחובו את זרעי התפוררותו. הדבר המדהים ביותר בספר, שאינו עב כרס, הוא שסיפורה של הארץ מתפרש בו אל ההיסטוריה ואל המרחב היהודיים, אל הפרהיסטוריה ואל קץ הימים, אל המרחב הפיזי ואל עולם האידיאולוגיות, המסורות והמיתולוגיה היהודית. השפע הנדיר הזה מובע בקול אישי ונעדר כל רוממות, רצוף זכרונות תמימים והומוריסטיים וחף מכל העמדת פנים או פוזה.

שמו של הגיבור הוא אלעד, אלעד שירד אל הירדן, כמו באחד הפזמונים והשירים הרבים המשולבים באופן אורגני בטקסט. מסלול חייו של אלעד, ילד קיבוץ שוקק ציפיות בעבר, ובהווה איש פרסום במשרד התיירות, משמים ומנותק, מקביל לתמורות האידיאולוגיות והתרבותיות שהתחוללו בארץ. זו הארץ שהייתה כה אהובה עליו ושאיכזבה עד כדי כך שעברה איבד את ממשותו, ולעתידה לא ניתן לצפות.

ביום העצמאות אלעד מסתגר בחדר האמבטיה, ורק שם הוא מרשה לעצמו לשיר בקול פזמונים ששורותיהם אומרות הכל - "חכי לנו ארצי במשעולי הרייך חכי לנו בשדות הלחם הרחבים, את שלום המחרשה נשאו לך בחורייך היום הם לך נושאים שלום על הרובים ‭"....‬ שורות כמו אלה ורבות אחרות (אלתרמן, נתן יונתן וגם נורית גלרון) שופעות געגועים אבל גם מבטאות אמביוולנטיות: "הלבשנו לה (לארץ) שלמת בטון ומלט ועכשיו היא כאילו נפערת, כאילו רוצה לבלוע את כל השלמה הזאת, כי כבר לא נשאר כלום ממנה, חנקנו אותה לגמרי‭" ...‬ (עמ' ‭.(63‬

כן נזוז מכאן

מזמן לא נתקלתי בתיאורים נפלאים כל כך של נופי הארץ, "חורשות הזיתים הצומחות מתוך הארץ הזאת כאילו הן צומחות אל תוכה פנימה - שותקות, רכות, קפוצות גזעים, כאילו מובנות מאליהן" (עמ' ‭,(12‬ אלא שהנופים, "התקומה" ו"כיבוש השממה" צופנים מלכתחילה איום: האדמה מכסה על הריסות של כפרים ערביים; השירים הנלהבים ששרו פעם ילדי הקיבוץ סביב המדורה מקורם ב"אמא רוסיה" ולא ב"אמא ישראל‭,"‬ שספק אם יש לה מקורות משלה; ההורים קשורים בעומק נשמתם ליערות, לאגמים ולשלגים של פולין; סוחרי נדל"ן עושקים את הצמחייה הדלה ודליקות מוזרות פושטות בעצים היבשים. סיפורה של הארץ וסיפורו של הגיבור אחוזים זה בזה בחוזקה.

הפתרון לחוסר התוחלת של הקיום הישראלי הוא אפוקליפטי: רק בהפיכת הארץ על פיה ניתן לערב מחדש את התמהיל המאיים ולהמציא היסטוריה ומרחב חדשים, ולכן הארץ מתנתקת ממקומה ושטה (כדי שלא לקלקל את ההפתעה לא אפרט‭.(‬ ההתערבבות היא המאפיין הבולט של החזון האפוקליפטי (שיש בו גם הרבה הומור, משחקים ודמיון פרוע‭:(‬ "אלעד לא ראה עוד את הכנסייה הסקוטית. הוא ראה רחובות טורקיים, כרכובים ממלוכיים (...)‬ גגות פאטימיים קרסו מול עיניו ומתוך ההריסות עלו לרגע קירות צלבניים מגושמים(...) העיר התהפכה מתוך מפותיה המשוערות, הנחלמות, הנהזות‭)"‬עמ' ‭.(103‬ בתוך השבר האפוקליפטי מתערבבות גם הזיות של מיני "משוגעים" - הרעיון שהארץ שטה חזרה אל העבר המאיים של השואה; משוגעי הדת הסבורים שהנה זו ביאת המשיח; הקנאים המאמינים שגבולות "ארץ הנצח" מתממשים. אבל למרבה האירוניה, אפילו ההתפוררות האפוקליפטית אינה מביאה תקנה לבעיה הבוערת ביותר של ההווה: "בסוף הם נשארו תקועים עם השטחים (...)‬ ממש ארץ ישראל השלמה, אם כי לפי ההבטחה האלוהית הצנועה" (עמ' ‭.(166‬

האיום האפוקליפטי יביא תיקון לארץ רק במחיר שינוי זהותה, וחגי דגן מפליג אל מחוזות עתירי דמיון ומשמעות בנתיב המפתיע. אין לדעת מה צופן העתיד לפיסת האדמה היוקדת מחזון, אבל ברור מהי השאיפה העוברת כחוט השני בספר: להגביה עוף אל נצח המרומים או לצלול ולהיבלע במעמקי הים. האינסופיות של הגובה והעומק מבקיעה את מגבלות הכאן והעכשיו אל שלמות שאינה קיימת על פני האדמה.