עכשיו אין עוד כל ספק: חשיפת החוליה
שניסתה להתנקש בראש ממשלת ישראל ב-6 באוגוסט ביריחו, שמה קץ לויכוח האם אבו מאזן מייצג נאמנה את העם הפלסטיני. חשיפת החוליה, מעצרה, ושחרורה כמיטב מסורת הדלת המסתובבת מחזירה את הרשות הפלסטינית 20 שנה לאחור, לימי האמנה הפלסטינית, המאבק המזוין והסיסמה "מהפיכה עד לניצחון". ארגונם של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ראש ממשלתו סלאם פיאד ודוברם סאיב עריקאת, שמבין שורותיו יצאו הפעילים שתכננו להתנקש בחייו של אהוד אולמרט, הוא אכן נציגה של החברה הפלסטינית, חברה שרחוקה מאוד משלום עם ישראל.
חשיפת הפיגוע מבליטה שלוש עובדות יסוד שראוי לדון בהן ללא דיחוי: הראשונה - האסטרטגיה הפלסטינית שלא שונתה, השנייה - חוסר האונים של אבו מאזן והשלישית – מה צריכה להיות הגישה הישראלית?
האסטרטגיה הפלסטינית. אם היינו זקוקים להוכחה נוספת הנה היא באה: הפתח לא שינה במאומה את האסטרטגיה הישנה נושנה שלו הקובעת כי ישראל היא האויב המר. מנהיגים ישראלים הדוחפים להסכם שלום מתרשמים קצת יותר מדי מהטריומויראט בחליפה: אבו מאזן- סלאם פיאד- סאיב עריקאת. השלושה, מצליחים באמצעות מראה אירופי ואנגלית מצוחצחת למכור לאמריקנים נדל"ן שאיננו שלהם. שוב ושוב הם מתגלים כיחצ"נים של עם קשוח, תומך טרור שאיננו מוכן לשום פשרה היסטורית וטריטוריאלית. השלושה עושים את הבלתי ייאמן בשיווקם של הפלסטינים כ"עם רודף שלום" עד שניסיון חיסול כזה מסיר באחת את המסכה מעל פניהם. מה עוד צריך לקרות כדי שגם בארה"ב ובישראל יבינו שהפלסטינים עדיין אינם מוכנים אידיאולוגית לשלום? ערפאת, לפחות, הופיע לפגישות במדים ואקדח... האם על כל פשעים תכסה חליפה?
חוסר האונים הפלסטיני. לפנינו עוד הוכחה שאבו מאזן וארגון הפתח אינם מסוגלים לממש את שלטונם ולו על חלק מהשטחים ועם כל יום שחולף - קטנה יכולתם ומתקצר טווח שליטתם. אין זה מקרה שאבו מאזן איננו רוצה או איננו מעוניין ליטול את האחריות לביטחון ערי הגדה, אפילו בעיר שדה קלה יחסית כיריחו. צא ולמד: אם בארזי יריחו נפלה שלהבת ההתנקשות באולמרט, מה יגידו אזובי הקיר של שכם וחברון? שלא לדבר על רצועת עזה? אין כל ספק שהגופים הסרים למרותו של אבו מאזן - אלה שקרסו כבנין קלפים ברצועת עזה - הם דחלילי משטרה שיקרסו גם בערי הגדה ביום בו ייצא משם צה"ל. לפיכך, בשעה שראשיו "מקשקשים שלום", כל שנותר לראשי הפתח האמיתיים לעשות הוא להתנהג כאופוזיציה לוחמת לדומיננטיות החמאסית.
חשיפת ניסיון הפיגוע בראש ממשלת ישראל היא בדיוק דפוס הפעולה המצופה מאופוזיציה פלסטינית – קיום תחרות בין-ארגונית על ההגמוניה הטרוריסטית. לא קשה להתנבא שאם חס וחלילה היה מצליח ניסיון ההתנקשות, הפתח היה זוכה בבחירות הבאות לפרלמנט הפלסטיני ברוב מוחץ משום שרק פיגוע איכותי או אסטרטגי הוא מפתח להצלחה פוליטית ברחבי השטחים, לא השגת הסכם עם ישראל.
הזווית הישראלית. סביר להניח שאחרי חשיפת ניסיון הפיגוע, ינסה אבו מאזן להכחיש שמדובר באנשי פתח ושהם בכלל לא מופיעים ברשימת מקבלי השכר של הארגון. הוא יתרץ את שחרורה של החוליה מהכלא בכך "שלא היו די ראיות לכליאתם", יבטיח שהיא תיעצר שנית, או יאמר שאלה היו בכלל אנשי חמאס שביקשו לסכסך בין הפתח לישראל. סביר גם להניח שהמגעים עם הפתח יימשכו.
חבל על המאמצים. אם אכן הקבוצה שתכננה לרצוח ראש ממשלה בישראל משתייכת למאבק המזוין של הפתח ואבו מאזן אמנם ידע זאת, על ראש הממשלה להיזהר מהאורח שנוהג לבקרו לאחרונה בירושלים. ואם אבו מאזן, כה חדל אישים וכה רפה שליטה בתוך ארגונו שלו, עם מי בדיוק אנו מנהלים מו"מ על הסכם שלום?
הכותב מילא שורת תפקידים בשטחים וכיום חוקר את החברה הפלסטינית במוסד שמואל נאמן בטכניון
