אני אוהב את ריח העשן על הבוקר

על כריכת הספר "הסחרחורת" של ז'ואל אגלוף, מופיע איור שמתמצת את עלילת הספר בצורה ממצה ומדוייקת: בחור צעיר רכוב על אופניים ועל פניו הבעה של אימה. מעיון בכריכה האחורית מתבררות סיבות אפשריות לאימה שעל פניו: החיים בעיר קטנה ומזוהמת, בין מכון לטיהור שפכים לבין המזבלה; העבודה במשחטה סביב פס ייצור של פגרי חזירים ופרות; היתקלויות בלהקות של כלבים משוטטים מזרי אימה, או רק הפחד העמום שמלווה את הגיבור שמא לעולם לא יצליח לצאת מהעיר ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר. הארובה הגדולה באופק, מאחורי הדמות, וגווני הירוק החולני אשר צובעים את התמונה, מחזקים את ההנחות לגבי מצבה העגום ומשלימים את התמונה הכללית.

הכריכה הזו, פרי עטם של יובל כספי וניר ביקלס, גם מצביעה על הבעיה העיקרית של הספר: התמונה המדוייקת הזו, אולי אפילו מדוייקת מדי, מתמצתת את עלילתו באופן שהופך את הקריאה בו לצפויה מראש. מה שמתחיל כתיאור אפוקליפטי של החיים בחברה מתועשת עד כדי ריקבון, מסתיים בקול ענות חלושה ומותיר טעם של החמצה.

כספית זורמת בוורידים

גיבורו חסר השם של הספר מספר על חיי היום-יום בעיר שגם היא חסרת שם, ובאופן מפתיע עושה זאת בנימה הומוריסטית ומשעשעת. כבר בהתחלה מתוארת הנורמליות האבסורדית של החיים בעיר, כאשר הגיבור דן בקושי שיהיה לו לעזוב את המקום: "אחרי הכל, כאן השורשים שלי. ספגתי את כל המתכות הכבדות, הרבה כספית זורמת בוורידים שלי, ובמוח יש לי עופרת. אני זוהר בחושך, משתין שתן כחול, הריאות שלי מלאות כמו שקיות של שואב אבק, ובכל זאת, אני יודע שביום שאלך מכאן אזיל דמעה, זה בטוח".

תיאור מצבו הגופני המזעזע לצד הנימה הרגשנית שלו כלפי העיר משתלב יפה עם זיכרונות הילדות המופיעים בהמשך הקטע: "אני עדיין זוכר את עצמי בתור ילד קטן, קופץ בשתי רגליים בשלוליות השמן, מתגלגל באשפה של בתי חולים. אני עדיין שומע את הסבתא צורחת עלי לשמור על הדברים שלי. ואת פרוסות הלחם המרוחות בשמן סיכה שהיתה מכינה לי לארוחת ארבע... ואת ריבת הצמיגים שהיתה קצת כמו תפוז מריר, רק יותר מריר..."

מה שיפה ברעיון הכללי של הספר, ובייחוד בכתיבתו המקורית והמרעננת של אגלוף, הוא האופן שבו הוא כורך יחד את החולני עם הטבעי, ואת הסוריאליסטי עם המציאותי. היכולת שלו לתאר את העיר התעשייתית – אמנם בצורה אבסורדית וקיצונית, אך לא כמשהו זר לחלוטין לקורא המערבי – תוך עירוב עדין בין התמונה המדכאת לנימה ההומוריסטית, ראויה מאוד להערכה.

במיוחד היום, כאשר הטרנד האקולוגי נמצא בשיאו וגאולת העולם מתחבאת באריזות של ביצי חופש וירקות אורגאניים, מצליחים התיאורים הסוריאליסטיים של "הסחרחורת" לבטא את האימה מפני הזיהום ההולך וגובר מבלי ליפול אל מלכודות קלישאתיות של התרפקות על העולם ה"טבעי". להיפך; מה שמעניין בספר הוא דווקא התמונה הבלתי אפשרית שהוא מייצר, כשלצד הבחילה שמרגיש הגיבור כתוצאה מהעבודה במשחטה וממראות הזוועה שרודפים אותו גם אחרי שהעבודה נגמרת, מתוארים גם הפיקניקים שהוא ו"הסבתא" עורכים בסופי שבוע ליד המכון לטיהור השפכים.

ועדיין, למרות הכתיבה המקורית והמרעננת שנשמרת לאורך הספר, אי אפשר שלא לחוש אכזבה כשהוא פשוט מסתיים פתאום. נוצרת תחושה כאילו הספר אינו אלא טיוטה ליצירה גדולה ומורכבת יותר, או לחילופין – כאילו התנופה האדירה שבה הוא מתחיל דועכת לאחר זמן מה ומגיעה לידי מיצוי. הבעיה היא שנראה כי אין התאמה בין תחושת המיצוי של הכותב או של הספר עצמו, לבין זו של הקוראים. קשה להשתחרר מן התחושה כי "הסחרחורת", שמונה בסך הכל כמאה וארבעים עמודים, יכול וצריך היה לקבל את רוחב היריעה שראוי ליצירה מסוגו. אף שזהו כבר ספרו הרביעי של אגלוף (והראשון שמתורגם לעברית), הוא מעורר חשק לקרוא ספרים נוספים ובשלים יותר פרי עטו.