היו לי פעם עקרונות
דני סידס, עורך מוזיקלי, דגל בהפרדה בין המוזיקה לאמן, עד שהוא גילה שבכל פעם שהוא שומע את זילבר הוא נזכר ביגאל עמיר. עכשיו הוא מאמין שגם בלי החרמות צ'ק התמלוגים שיקבל זילבר בשנה הבאה יהיה נמוך משמעותית, ובצדק
בתור מוסיקאי קשה לי מאוד לשמוע אמן בסדר גודל של זילבר מתבטא ככה, כי בדרך כלל התירוץ שלי למתלהמים הקיצוניים הוא שיקחו איזה דיסק טוב, שירגעו, שיקשיבו למוסיקה. אם הייתם מוסיקאים בנשמה לא הייתם כל כך מיליטנטיים, אני חושב לעצמי. כמובן שמדובר במחשבה טיפשית לחלוטין שכל מטרתה היא למצוא הסבר למה שעובר על זילבר בשנים האחרונות. טפשית כי גם אם הוא ניגן עם שלום חנוך, עבד עם הגששים ומכר עשרות אלפי אלבומים - גם לשמאלנים – זה לא אומר שהוא חייב לתמוך בהסכם אוסלו. יהונתן גפן, אחד שלדעתי כן תמך באוסלו, סיפר לי פעם איך זילבר הלחין את השיר "ככה את רצית אותי" שגפן כתב לו. איך הוא ניגש לטקסט, להברות, לחלוקה של המילים על המלודיה שנכתבה בפסנתר. גפן מספר שהשיר קיבל משמעות חדשה ברגע שזילבר השמיע לו את הלחן. אין ספק, במוסיקה האיש גאון.
שיר הוא לא רק מנגינה
אז מה קרה לו מאז ימי "תמוז"? שום דבר לא השתנה. זה לא ששמענו מזילבר הצהרות שמאלניות כל השנים. לא זכור לי שהוא ניגן ושר בהפגנות למען משהו או נגד משהו אחר. הפעם הראשונה ששמעתי שהוא רותם את עצמו לאיזשהו עניין פוליטי אידאולוגי היה כשהחליט לכתוב את השיר לקמפיין הבחירות של ברוך מרזל. לא אחד משיריו הגדולים, אבל נעזוב את זה עכשיו.לפני כחודשיים ביקשו ממני באירוע בו תיקלטתי לשרבב איזה שיר או שניים של זילבר. לא מדובר בחבורה של ימנים, סתם בכאלה שאוהבים את השירים שלו. אמרתי שלא יהיה זילבר בין השירים. שאלו 'למה?' אמרתי, בגלל התמיכה שלו ביגאל עמיר. בעלי השמחה ירדו מהעניין, הרי אף אחד לא יכנס לויכוח עם הדי ג'יי על שיר אחד או שנים של אריאל זילבר. ידעתי שאם מישהו מהם היה מתעקש, הייתי אומר לו לחפש די ג'יי אחר.
כל אותו ערב לא הפסקתי לחשוב איך בגדתי בעקרונות של עצמי. כמוסיקאי תמיד ידעתי לעשות הפרדה בין המוסיקה לבין כל מה שמסביבה, ככה לפחות חשבתי עד למקרה זילבר, שעכשיו גם כשזה מגיע לשידורים ברדיו אני נמנע מהשירים שלו, וגיליתי שזאת לא אבידה כל כך גדולה, כי אני באמת אוהב את השירים של זילבר קצת פחות בעקבות ההתבטאויות שלו.
זה לא שאני קטנוני, או כמו שנהגו לומר אצלי בשכונה: "עושה פרנציפים". שיר כולל בתוכו - חוץ מהמוסיקה והמילים - גם נוסטלגיה, געגועים, מחשבות על מי שמבצע. כמו שבכל פעם שאני שומע את עפרה חזה אני נזכר שהיא נפטרה, כמו שבכל פעם שאני שומע את "כשתגדל" של פוליקר אני נזכר בימי זיכרון, ככה לגבי השירים של זילבר. הוא לקח ממני את האופציה לחשוב עליהם נקי, רגוע, להיזכר בילדות, כי בכל פעם שאני שומע אותו שר אני נזכר ביגאל עמיר. לא כיף לשמוע שיר ככה.
בדרך ממילא
אתמול קראתי שנורית דאבוש, יו"ר הרשות השנייה, קוראת לגופי השידור לשקול את החרמת שיריו של זילבר. מעבר לעובדה שיקומו עכשיו כל אלה שידברו - ובצדק - על מקרתיזם, אין שום צורך בהחרמה מכוונת. זה יקרה מאליו. כמו שאני לא משדר ומתקלט אותו, אני בטוח שיהיו עוד רבים שיחליטו על דעת עצמם לעשות את אותו הדבר. לא להכריז שלא משדרים, פשוט לא לשדר. אני אבין גם את אלה שיחליטו להמשיך לשדר, אבל בצ'ק שיגיע בשנה הבאה על התמלוגים משידור שיריו סביר להניח שזילבר ירגיש בהבדל.
קשה לי גם להאמין שיהיו מוסיקאים שיכנסו איתו לעבודה באולפן ההקלטות בלי לעקם את האף (שי גבסו היה הראשון לבטל הופעה עם זילבר), כמו שלחברות תקליטים ואנשי יחסי ציבור יהיה קשה לשווק אותו, בטח להופעות מחוץ לישוב תפוח או לבית של ברוך מרזל. אני מחכה לרגע שזילבר ישב מול איש חברת התקליטים ויגיד לו: "זה בגלל הדעות שלי נכון? אתה לא רוצה להפיק לי אלבום בגלל מה שאמרתי" ואיש חברת התקליטים יעקם את הפרצוף ויזוז בכסא ויחפש אלף תירוצים. אני רוצה שזילבר יסתובב בשנים הבאות בין אנשים בתעשיית המוסיקה שממנה הוא עדיין חי, וירגיש את אי הנעימות שהוא יוצר סביבו. כל זה יקרה גם בלי חרם וזה יהיה התענוג של כולנו. סליחה, של חלק מאיתנו, מה אתם לא קוראים טוקבקים?
הכותב הוא שדרן ברדיו תל-אביב ועורך מוזיקלי
לפנייה לכתב/ת 
