זוכרים את רבין או את יגאל עמיר?
העיסוק האובססיבי ברוצח, והנטייה להרחיב את מעגל האשמה ברצח לכלל הציבור הדתי או לכל מי שהסתייג מהסכמי אוסלו חוטאים למטרה
מדהים ומביך לעקוב אחרי התקשורת הישראלית וללמוד ממנה על האופן בו מציינת החברה הישראלית את יום הזיכרון ליצחק רבין. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שלמעשה התקשורת הכתובה והאלקטרונית, וכפועל יוצא כלל החברה בישראל, עוסקים למעשה בלזכור ולהזכיר את יגאל עמיר לאין שיעור יותר מאשר בזכרו של יצחק רבין.
כבכל שנה, לקראת יום השנה לרצח, מזדרזים סוקרים וגופים המזמינים סקרים להלעיט אותנו בנתונים על...יגאל עמיר דווקא. כיסוי רחב ומרשים קיבלנו השנה על העמדות של התומכים בקיצוב עונשו, נתונים על התומכים והמתנגדים לתת לו חופשה לברית המילה של בנו, "זכינו" להתוודע מחדש לחקירתו ואפילו הקלטת נמסרה ברב עם כשי(?!) לדליה רבין. התקשורת עסקה בהרחבה ובאינטנסיביות במחסן הנשק שהקים לפני הרצח, בסדר יומו בכלא, בכל אחד מבני משפחתו ובכלל זה באשתו הכורעת ללדת ובבנו שעתיד להיוולד. גם קלטת תעמולה הייתה לנו השנה ולא נמצא עיתון חשוב או גוף משדר אחד שהחמיץ את ההזדמנות "לחגוג" עליה ולשרת למעשה את יוצריה.
הן מנקודת המבט של הצורך להעלות את זכרו של יצחק רבין והן במימד החינוכי של הצורך לבסס את ערכי הדמוקרטיה שנפגעו אנושות ממעשה הרצח הנתעב – צריך פשוט להניח ליגאל עמיר ולא לעסוק בו יותר. יגאל עמיר הוא רוצח נקלה שיש להניח לו שתיפח רוחו בבית האסורים. אם נחדל מלעסוק בו תחדל גם התמיכה בו ונוכל אנו להתרכז בזכרו של יצחק רבין ובביסוס ערכי הדמוקרטיה הישראלית השברירית.
גם הטענות השטחיות, המסורתיות כמעט, שהימין בישראל והציבור הדתי בפרט, לא למד דבר, לא הפנים דבר ולא עבר תהליך אמיתי של חשבון נפש נוקב ושל הפקת לקחים, חוטאות למטרה ומגבירות את הניכור של חלקים גדולים בציבור בישראל ואת התחושה שיצחק רבין, מורשתו והאבל על הירצחו הם נחלת השמאל בישראל. לא האשמות ולא הטפות מוסר כלפי הציבור הדתי והימין יביאו לשינוי המגמה המסוכנת המסתמנת בסקרים המתפרסמים סמוך ליום הזיכרון לרצח יצחק רבין – אלא כיוון פעולה חינוכי ואחראי שיחזק את הערכים היהודיים והדמוקראטיים עליהם מבוססת החברה בישראל.
ראוי בהקשר זה גם להבחין בין מעשה הסתה לויכוח ציבורי לגיטימי, בין מאבק לגיטימי בכלים דמוקראטיים לבין דלגיטימציה של מדיניות הממשלה הנבחרת. יש להפריד בין ההוקעה החד משמעית של מעשה הרצח של ראש הממשלה לבין התביעה להזדהות עם הקו המדיני שהוא ייצג. יש מקום להיגמל מן האמירות כאילו רצח רבין איננו אלא תוצאה ישירה של ההסתה שקדמה לו, גם אם חוזרים עליה פעם אחר פעם פוליטיקאים או משפטנים שברשותם חזקה על האמת המוחלטת. בחינה קרה, נעדרת רגשנות, מצביעה על כך שאין כל בסיס לקביעה זו. נראה שמני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, צדק בקביעתו שלא הוכח כל קשר בין ההסתה לרצח יצחק רבין.
יגאל עמיר, סטודנט למשפטים בשנת הלימודים השלישית, ביצע את הרצח, כך נראה, כתוצאה משכנוע פנימי עמוק שיוכל בדרך זו לסכל את הסכם אוסלו ולהציל את עם ישראל. במוחו המעוות הוא רקם את תכנית הרצח. לא נאומים מתלהמים בכיכרות ואף לא פסקי "דין רודף" הובילו אותו למעשה הנתעב, אלא אמונה פנימית המבוססת על ניתוח קר רוח של אישיות
מעוותת וילדותית. יגאל עמיר חש שהוא גואל את עם ישראל במעשהו תוך שהוא מעמיד עצמו בסכנת חיים ממשית, ובמקרה הטוב מקריב עצמו למאסר עולם. יגאל עמיר בז לחמומי המוח בכיכרות נוסח אבישי רביב וגם לא היה צריך גיבוי רבני כיוון שהיה משוכנע, מעצמו ומעצם ההבנה והפרשנות שנתן להלכה, שמעשה הרצח הוא מצווה ושליחות. המייחסים את "הגיבוי הרבני" שקיבל יגאל עמיר על-פי עדותו שלו, כהוכחה לכך שהוסת על ידי רבנים, נאחזים בקש. יגאל עמיר לא פנה בשאלת הלכה לשום רב כיוון שלא נזקק לכך. את פרוש ההלכה עשה לעצמו ולפיכך לא ניזקק לשאול לפסק הלכה. מוזר גם שהמבקשים הוכחה מדבריו של עמיר עצמו "בוחרים" מתוך עדותו רק את מה שמתאים להשקפת עולמם או לניסיונם לכרוך בפרשת הרצח ציבור רחב יותר.
לכן, מי שטוענים שההסתה (שהייתה גם הייתה) היא שגרמה ליגאל עמיר לרצוח את רבין פותחים פתח ונותנים לגיטימציה גם לתיאוריות הקונספירציה ההזויות. אלה וגם אלה אין להם על מה לסמוך ואין להם קשר לעובדות ולמציאות.
ד"ר מוטי שלם, מנהל תוכניות במכון מנדל למנהיגות חינוכית
