אל תספידו את הטלוויזיה, העיתונים והקולנוע
כדי לשרוד, המדיה הישנה כמו הקולנוע ועיתוני הדפוס, צריכה לשפר את התוכן, ולא לדאוג לגבי מנגנון ההפצה החדש. הסוד הוא לשנות את התוכן למשהו שהמדיה החדשה פשוט לא יודעת לשכפל
עיתונים ומגזינים מתחילים להבין סוף סוף את מלוא משמעותם של שינויים שמחדירה המדיה החדשה. האינטרנט יצר מנגנון פרסום והפצה שמשפיע לרעה על הסטטוס קוו, ומחייב את העולם הישן להסתגל. עד כה ההסתגלות לא היתה מוצלחת: במקום להמציא את עצמם מחדש בעידן הרשת, פתחו העיתונים אתרי אינטרנט, בתקווה שנוכחותם המקוונת תגרום להם להמשיך להישאר במשחק.
בכל פעם שנכנסת לתמונה מדיה חדשה, יש זעזוע וצורך להסתגל. זה היה הדין בעת הופעתם של העיתונים, המגזינים, הסרטים, הרדיו והטלוויזיה. למשל, כשהופיעה הטלוויזיה עברה תעשיית הקולנוע למסך רחב. טכנולוגיות תצוגה דוגמת CinemaScope ו-Cinerama הציעו לצופי הסרטים חוויה שונה מזו שהציעה להם הטלוויזיה הביתית בשחור-לבן. כשהפציע הקולנוע הביתי החלה תעשיית הסרטים לעבור למפלצות IMAX.
הטלוויזיה היא הטכנולוגיה "פורעת הסדר" (disruptive technology) המשמעותית ביותר בדברי ימי הרדיו, שהיה כוכב בהיר בשנות ה-30' וה-40'. הוא נהנה באותם ימים מהפקות חיות, דרמות, קומדיות וזרם מזומנים מכובד. הטלוויזיה מחקה את כל זכויותיו בן לילה, והפכה להיות המוקד החדש של העניין והכסף. הרדיו הידרדר מזירת התרחשות פראית, למקום בו אפשר בעיקר לשמוע מוזיקה. הוא המשיך להידרדר והפך להיות מקום בו בעיקר מדברים על חדשות ואקטואליה. הוא מעולם לא קם לתחייה כמו תעשיית הקולנוע.
האינטרנט מייצר את הטכנולוגיה פורעת הסדר המעניינת ביותר, אבל בהקשר זה אנו מדברים בסך הכל על שינוי באופן הפצת התוכן. אם מסתכלים רק על המנגנון, אין מנוס מלהודות שזהו ערוץ הפצה הרבה יותר זריז.
כעת נבחן את ההבדלים בין עיתונות מסורתית לבין עיתונות מקוונת. שתיהן יכולות לספק את אותו תוכן בדיוק. אחת מחייבת מכבשי דפוס, משאיות להפצה, צוותי מחלקים ודוכני עיתונים - וכל זאת בנוסף לתשעה קבין של דיו ונייר.
גרסת האינטרנט דורשת מערכת לניהול תוכן, שרת אינטרנט וכמה תוכנות נוספות. למעשה, גם הגרסה המודפסת זקוקה למערכת לניהול תוכן ולכמה תוכנות נוספות, כך שההבדל הגדול בין השתיים הוא שרת אינטרנט. שרת זה שקול לכאורה לדיו, נייר, משאיות, וכל השאר.
זה הדין גם לגבי שידורים באינטרנט - הם מחליפים כביכול את מגדלי השידור ואת האנטנות הגבוהות. קל לנחש מה עדיף, במונחי עלות/תועלת.
לבצע התאמות ייחודיות למדיה הישנה
כדי לשרוד, המדיה הישנה צריכה לשפר את התוכן, ולא לדאוג לגבי מנגנון ההפצה החדש. תעשיית הקולנוע עברה להקרנה על מסך רחב כדי למנוע מהטלוויזיה לגנוב לה לקוחות. אותו רעיון בסיסי חל גם לגבי עיתונים, מגזינים ותחנות שידור. הסוד הוא לשנות את התוכן למשהו שהמדיה החדשה פשוט לא יודעת לשכפל. במילים אחרות, הוציאו לאור מגזין שעבר אופטימיזציה לצריכה כמוצר תוכן מודפס, ושאין אפשרות לחקות את הגשתו ואת החוויה שהוא מספק בשום גרסה מקוונת.
אנשי מדיה ישנה צריכים ללמוד ולהפנים במה המדיה בה הם נמצאים מיוחדת, ולבצע בה את ההתאמות הנדרשות על מנת להדגיש ייחוד זה. למשל, עיתונים מאפשרים לקוראים לרפרף במהירות על פני כמות אדירה של מידע באופן יעיל ביותר. אין שום עיתון מקוון שמאפשר לעשות זאת. מה שכן, כל עוד המוציאים לאור מעונינים רק לפשט את הפצת התוכן, הרי שהם ימשיכו לנסות לשוות לעיתונים אופי אינטרנטי יותר, במקום לעשות את הדבר ההפוך בעליל.
לכל מדיה יש יתרונות ייחודיים באספקת תוכן. למשל, מגזין יכול לספק צפיפות מידע, פרספקטיבה ורוחב יריעה, שקשה ליישם כמו שצריך באינטרנט. שוני זה בא לידי ביטוי למשל פריסה החזותית השונה בתכלית, ובשטף הקריאה שניתן ליצור.
גם הטלוויזיה נמצאת תחת מתקפה, אבל יתרונה לגודל עולה מאות מונים על זה של אנשי הוידאו המקוון. לפחות ברמת התשתית, תהגר הטלוויזיה בקלות לעולם IPTV. לכל מנגנון להפצה של תוכן יש יתרונות וחסרונות. נראה שזיהוי נקודות החוזק והחולשה אינו משימה קלה עבור חברות גדולות שעוסקות בהפצת תוכן.
זכרו שהרשת היא בסך הכל מכניזם חדש להפצה של תוכן. לכן עצתי היא לא למהר להספיק את המדיה הישנה.
הכתבה פורסמה במקור ב-PC Magazine. לרכישת מנוי במחיר הכרות. לאתר הבית של PC Magazine.