אלון היה מכושף מרגע שראה אותה (ביאנקה - 1)
הוא הרגיש סוג של בהלה, בלי להבין למה. היא ליטפה לו את הפנים ואמרה לו שהוא "ילד מדהים", והוא סתם לה את הפה בנשיקה. כשהיא אמרה לו שהוא שיגע אותה הוא הסמיק. היא צחקה ואמרה לו שהוא בטח כבר שמע את זה קודם, והוא לחש "זו הפעם הראשונה שלי". פרק 1 בסיפור בהמשכים
היו בקרים שמעל השדות היה רובץ מין ענן נמוך, לא יותר מכמה סנטימטרים מעל הקרקע, נראה כמו שמיכת פוך ענקית ולבנה שמסתירה את האדמה שמתחתיה. אלון, שהתחיל את יום העבודה שלו בפלחה בשעה שאנשים נורמליים עוד היו מכורבלים בשמיכה הפרטית שלהם, היה יושב על המושב הקר של הטרקטור, מנסה לנחש איפה עוברים התלמים, כדי שחס וחלילה לא ידרוס את השתילים שהוא לא ראה. הגלגלים של הטרקטור כאילו נעלמו מתחת הענן, מעליו ניבטה שמש של זריחה, והוא הרגיש ברגעים אלה כאילו הוא היחידי בעולם. מעל העננים.
באותם בקרים הוא היה מפנטז את כל התוכניות שלו לחיים שכמעט עוד לא התחילו. עוד כמה חודשים הוא יתגייס. יחידה מובחרת, כמובן. אחר כך הוא רוצה לטוס לחו"ל, לראות אם באמת קיימים כל המקומות האלו שמהם מגיעים כל המתנדבים שנוחתים בקיבוץ לחצי שנה וממשיכים לתחנה הבאה. רוצה לטוס להודו, לאוסטרליה, לשוודיה, לקנדה, לארצות הברית, לסינגפור ולתאילנד. בינתיים הוא מעביר קווי מים מחלקה אחת בשדה א' לחלקה שניה בשדה ב'. מעמיס את צינורות האלומיניום על עגלה, נוסע, פורק, מחבר ומתחיל מהתחלה.
בשבע בבוקר, בחודש יולי האחרון שלו לפני הגיוס, הוא חזר משדה הכותנה אחרי שכבר בילה בו כמה שעות. זו היתה הדרך הכי טובה לתפקד בימי השרב הנוראים שהיו מתחילים באמצע האביב ונעלמים באמצע הסתיו. מתחילים בזריחה, וכשהשמש מצליחה להביא את הגוף לנקודת הרתיחה כבר סיימת את יום העבודה.
הוא נכנס לחדר האוכל, משיל רגבי עפר שדבקו בנעליים הגבוהות ומנער את מכנסי העבודה הכחולים מהאבק. אלו היו ימים שעוד לא שילמו על ארוחות בקיבוץ, כולם אכלו בחדר אוכל, כולם עבדו, ולמקומות שגרו בהם קראו חדרים ולא דירות. הוא לקח מגש מתחילת דלפק ההגשה העצמית, העמיס את הצלחת בכמויות שרק מי שעובד בשדות משעת הזריחה יכול לאכול והתיישב לשולחן עם חברים מהקבוצה. רובם התעוררו לא מזמן, חלק כבר סיימו משמרת חליבה ברפת או איזושהי תורנות שדפקו להם בשעות לא נורמליות, אבל הרוב רק התכוננו לתחילת היום.
בשולחן מולם, מעבר לכתף של רן, ישבו המתנדבים. דיברו באנגלית שהיתה זרה לחלק לא קטן מהם אבל משותפת לכולם. וככה, עם הפנים אליו, ישבה גם ביאנקה, הפרסומת למתנדבות בקיבוצים. אמנם פינית, לא שוודית, אבל זה היה די קרוב. היה היתה קטנת גוף, בלונדינית, כבר הספיקה להיצרב בשמש המקומית, מלאת אנרגיה כמו ילד היפר-אקטיבי ועם עיניים כחולות כמו ים. השיער שלה היה אסוף בקוקו שהציץ מתחת לכובע בייסבול שחור, והיא לבשה חולצת חאקי בהירה ומגוהצת, כאילו היא עובדת במשרד רואי חשבון. בדיוק כשהרים את המבט היא הסתכלה לכיוון שלו, המבטים שלהם הצטלבו, והלב שלו הכניס כזו דפיקה שהוא כמעט איבד לרגע את הנשימה.
הוא נבר בעצבנות בסלט שהתקין לעצמו, חותך ירקות בסכין קהה, מנסה לשחזר במוח איך היא נראתה. רן שאל אותו אם הוא שמע מה אמר, ואלון התנער ואמר "חשבתי על משהו. מה אמרת?" רן חזר על משהו שאלון עדיין לא שמע. הוא החביא את עצמו מאחורי רן, מנסה להציץ מעבר לכתף שלו. ביאנקה היתה שקועה בשיחה עם מישהו שישב מולה, עם הפנים לאותו אחד שאיתו דיברה, אבל המבט נעוץ באלון. הוא חזר להתחבא.
בשדה על הטרקטור, אחרי שאדי הבוקר נעלמו והתלמים עמדו זקופים וגאים, ודווקא כשהכל היה חשוף, הוא דרס שתילים אחד אחרי השני, מתעשת מידי פעם וחוזר לנתיב.
המתנדבים בקיבוץ גרו יחד. היה להם את ההומור שלהם, החיים שלהם והעבודה שלהם. הם היו מגיעים לא מתוך אידיאלים אלא יותר מתוך הזדמנות לבקר בארץ לכמה חודשים, בלי לדאוג למחייה. הם היו מטיילים הרבה, ורובם היו חוזרים למקומות שמהם הגיחו, עם זכרונות של חוויה חד פעמית וסיפורים לדורות הבאים. אלון, על הטרקטור, היה כמו תחת כישוף.
אחר הצהריים, שוכב על המיטה ומנסה להתרכז בעיתון בלי הצלחה, הוא חיכה שרן, איתו חלק חדר בכל תקופת התיכון, יחזור מהעבודה. עכשיו כשקיבל חדר לבדו הוא כבר לא יכול היה לדעת בוודאות מתי רן נמצא, אבל כששמע אותו צועד בשביל הוא זינק וקרא לו לבוא לשתות איתו משהו קר. הם ישבו ודיברו על כלום, ואז אלון סיפר לרן על המתנדבת שראה, אמר שהוא חייב להכיר אותה. הוא אמנם דיבר בטון של "סתם, לא רציני" כזה, אבל רן קלט שאלון רציני מאוד והבטיח לו שבערב יקפצו יחד למועדון של המתנדבים.
הם קפצו, וביאנקה היתה שם, יושבת על כורסה ישנה עם עוד כמה מתנדבים, מדברת עם איזה בחור עם קוקו וחולצה בלי שרוולים. אלון קלט אותה מיד בכניסה ועשה את עצמו כאילו הוא לא שם לב אליה. רן פגש את דייב, שעבד איתו בלולים, ושלושתם ישבו ליד הדלפק עם בירה ובוטנים. אלון הציץ לכיוון של ביאנקה, אבל היא נעלמה. נשארו רק המתנדבים שאיתם היא דיברה.
הוא נתקע בלי מילים, אז היא דיברה
הוא נבהל. ממש ככה. הוא הסתובב לחפש אם היא בכלל שם, ואז היא עמדה ממש מאחוריו, מתכוונת לגעת בו בכתף, מחייכת. הוא נתקע בלי מילים, אז היא דיברה. אמרה באנגלית: "היי, אתה מהחדר אוכל מהבוקר", ואלון אפילו לא עשה את עצמו כאילו הוא לא יודע על מה היא מדברת ואמר "לא, את מהחדר אוכל מהבוקר". היא חייכה, ומשם זה זרם.
רן עזב בסביבות אחת. הם נשארו שם עד שלוש, מחליפים סיפורים והיסטוריה אישית. אלון ידע שהוא חייב לישון כי עוד שעתיים הוא כבר חוזר לשדה, אבל בקושי הצליח לזוז. הם קבעו להיפגש למחרת, אחרי העבודה.
היום עבר לו לאט, כאילו הזמן לא זז בכלל. ביאנקה עזרה במכבסה של הקיבוץ, וכשאלון החזיר את הטרקטור הוא הציץ מהחלון וראה אותה ממיינת בגדים לפי צבעים. איכשהו יצא שהוא הטיל צל דרך החלון. ביאנקה הציצה החוצה, ראתה אותו וסימנה לו לחכות שניה. היא רצה החוצה להגיד לו שלום ואמרה שהמשמרת שלה מסתיימת עוד שעה ואולי שייפגשו אחר כך. אלון רצה לצעוק "כן" אבל רק אמר "בטח", ואחרי רגע שאל "את רוצה לבוא אלי לחדר? יש לי בירה קרה". הוא הסביר לה איך להגיע, אמר שלום והלך משם, כאילו אדיש. אבל אחרי שהיה בטוח שהיא כבר לא רואה אותו, הוא כמעט רץ לחדר. התקלח, סידר קצת, שם קלטת חדשה במערכת וישב על המיטה, מחכה.
ביאנקה הגיעה ודפקה בדלת. הוא פתח, מחזיק את בקבוק הבירה הכמעט-ריק שלו. היא נכנסה, סגרה את הדלת, דחפה אותו בעדינות לכיוון הקיר ונישקה אותו. אלון, עם כל ההתרגשות, ממש לא היה מוכן לזה. אבל אחרי שהצליח לגשש עם היד לכיוון מדף שהיה ליד ולהניח עליו את הבקבוק, הוא הצטרף לחגיגה.
אחרי שהתגפפו ככה בעמידה עשר דקות או שעתיים או דקה, הם נפרדו והתיישבו. הוא על הספה, היא על הכסא ממול, מחייכת כמו חתול שגנב שמנת. הם אמנם דיברו, אבל אלון התקשה להתרכז. היא סיפרה שהיא בארבע שנים מבוגרת ממנו, היא בארץ כבר ארבעה חודשים, למדה לכתוב קצת עברית וטיילה עם כמה חברים מתנדבים בכל מיני מקומות שכל התיירים חייבים לראות.
אלון הציע לקחת אותה בשבת לטייל במקומות שתיירים לא רואים. כשקם להביא לה משהו קר לשתות מהמקרר, היא אמרה שאם הוא יבקר בפינלנד היא תראה לו מקומות משלה. הוא לקח לה את היד, הרים אותה מהכסא, והם חזרו על התרגיל שעשו ליד הדלת, אלא שהפעם סיימו אותו על מיטת היחיד של אלון, משלבים ביישנות עם פראות של פעם ראשונה, לא יודעים מה לעשות קודם.
הוא הרגיש סוג של בהלה, בלי להבין למה
אחרי שחזרו לנשום, אלון היה שקט. הוא הרגיש סוג של בהלה, בלי להבין למה. היא ליטפה לו את הפנים ואמרה לו שהוא "ילד מדהים", והוא סתם לה את הפה בנשיקה. כשהיא אמרה לו שהוא שיגע אותה הוא הסמיק. היא צחקה ואמרה לו שהוא בטח כבר שמע את זה קודם, והוא לחש, קצת מתחת לשמיכה, "זו הפעם הראשונה שלי" ומיד הצטער שאמר את זה. היא תפסה לו את הראש בידיים, הסתכלה בו עמוק בעיניים עם מבט כחול ומחייך, סובבה אותו על הגב ואמרה בניצחון "אז הגיעה הזמן לפעם השניה" .
הצצה לפרק של מחר:
בשנים הראשונות היא היתה תקועה לו בראש
זו היתה תקופה שהוא נכנס לשיגרה והתחיל לחזור בזכרונות לתקופות אחרות, אז הוא חשב על ביאנקה. בשנים הראשונות היא היתה תקועה לו בראש והרסה לו קשרים עם כל מי שהוא ניסה לצאת איתה באופן רציני. בהתחלה הוא עוד ניסה למצוא את הכתובת שלה, אבל כשאתה יוצא לחופשה מהצבא אחת לשלושה שבועות במקרה הטוב, זה לא ממש עוזר, ובסוף הוא הרים ידיים.
הם בילו יחד חודשיים צמודים. זו היתה פעם ראשונה שאלון רצה שיום העבודה יסתיים מהר. קטיף הכותנה היה תמיד גולת הכותרת של תהליך בו בעצם בכמה ימים אתה מודד את ההצלחה של עונה שלמה בעגלות דחוסות צמר לבן. אבל אלון היה ממהר כדי לבלות עם ביאנקה כל דקה פנויה. הם לא דיברו על התאריך המדוייק בו מסתיימת התקופה שלה כמתנדבת, אבל הוא ידע שזה די קרוב.
אחר כך היא נשארה בכל זאת, כי הוא התגייס. כן, בוודאי ליחידה מובחרת, וכשהגיע בהתרגשות לחופשה הראשונה, אמרו לו שביאנקה עזבה כי נגמרה לה הוויזה. רן אמר שהוא שמע שהיא היתה שבורה מזה שהיא צריכה לנסוע אבל לא רצתה סצינה קשה של פרידה. אלון למד על בשרו למה אומרים "לב שבור".
המשך הסיפור
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
