יגאל עמיר צריך ללמד את בנו גם שחייה
על פי ההלכה אב חייב ללמד את בנו תורה, אומנות ואפילו שחייה, רק שפושע צריך לקחת זאת בחשבון לפני שרצח ונכנס לכלא. דקה לפני שעמיר מבקש לחלק צדקה לעניי עירו, רבקה לוביץ' מבהירה: אין לנצל את הדת להשגת זכויות
בית המשפט החליט שטקס ברית המילה של בנם של לריסה ויגאל עמיר יתקיים היום (א') בכלא. נחסכו לנו תשובות הלכתיות בשאלת חובת הימצאותו של האב בברית של בנו. מה שמזכיר לי שלפני שנה יצאו רבנים בקריאה פומבית לאפשר ליגאל עמיר לקיים את מצוות פריה ורביה.
על פי אותו היגיון יכול יגאל עמיר לטעון שהוא צריך לקיים מצוות עונה (קיום יחסי אישות עם האשה) פעם בחודש כפי שמחויב בעל לאשתו, להתפלל במניין שלוש פעמים ביום, לישון בסוכה, ועוד לא דיברנו על מצוות כיבוד הורים, צדקה לעניי עירו, ביקור חולים והכנסת אורחים. יש צדדים לטעון לטובת מצוות עשיית מעקה לגגו, ביקור אצל רבו בחג, ולפי חלק מן הדעות גם מצוות שילוח הקן. לכשיגדל הילד של יגאל עמיר יהיה חייב יגאל עמיר ללמדו תורה, ללמדו אומנות ואפילו ... שחיה (כן, גם זה כתוב). כמובן שלא צריך לשחרר פושע מסוכן בשביל כל זה. אפשר פשוט להביא אליו את המניין, התפילות, האורחים החולים והסוכה (עם הציפור יש קצת בעיה), ולבנות במתחם בית הסוהר בריכה הפרטית (ושתהיה נפרדת).
ברור שלא ייתכן שרשויות המדינה ובית הסוהר יצטרכו להתכופף להחלטות הלכתיות בנוגע לצרכיו הרוחניים והדתיים של יגאל עמיר. זהו מצב מגוחך שחברה נורמלית אינה יכולה לסבול. כאשר פושע כלשהו עשה את מה שעשה הרי שהוא הביא על עצמו, ביודעין, את העונש שלו. כל מניעה שיש ליגאל עמיר בקיום מצוות היא מניעה שהוא, ורק הוא, גרם לעצמו. החברה אינה מחויבת לקחת אחריות על המשך קיום המצוות של יגאל עמיר או של אחרים שהחברה החליטה לכלוא בשל מסוכנותם. הרי, כשפושע כלשהוא לוקח את חייו או את רווחתו של אדם אחר הוא לא עושה שום חשבון של פגיעה בזכויות הדתיות והרוחניות שלו. למה החברה צריכה לדאוג לו?
יש כנראה עוד אנשי הלכה שמבינים את הדבר הזה. לפני שנים מספר ישב בעל סרבן גט בכלא ולא ניתן היה לשכנע אותו בשום דרך למסור את הגט. בבית הדין המיוחד לעגונות פסקו, על פי בקשת הטוענת הרבנית, שיש לקחת ממנו את התפילין. בכך מנעו ממנו הדיינים לקיים את המצווה הבסיסית של הנחת תפילין כל בוקר. הגם שלא מופיעה סנקציה זו בחוק נקט אב בית הדין בצעד אמיץ ונועז זה, והאחרים הסכימו עמו, משום שראה שאין דרך אחרת להשפיע על האיש המנוול. הדיינים הבינו שלסרבן הגט, אשר מונע מאשתו את החופש שלה ומסרב לציית לדברי חכמים, לא מגיע שיאפשרו לו לקיים מצוות, גם אם הן הבסיסיות ביותר שהוא מחויב בהן.
חברתי עורכת דין, אשר נכחה בדיון, לא ראתה את הסיפור כמוני. היא הזדעזעה מכך שאחד הדיינים החל לבכות בדמעות ממש תוך כדי כתיבת פסק הדין. "הדיין בוכה כשהוא מונע מן הבעל לקיים מצוות הנחת תפילין" היא אמרה לי "אבל לא בוכה על האשה שכל כך הרבה שנים נמצאת בעינוי וכלואה אצל הבעל. איפה סדר העדיפויות שלו?"
אני, לעומתה, טענתי שגם אם הדיין בכה ורחם על האדם הלא נכון הוא בכל זאת התעלה על עצמו והסכים לחתום על פסק הדין. אז תזכרו... אפשר לבכות על כך שיגאל עמיר לא יזכה לקיים כל מיני מצוות אבל לא כדאי לאבד את סדר העדיפויות, ולא לשכוח מי האכזר ומי המסכן. כדאי להבהיר את העניין הזה לפני שיתחיל הדיון על המשך קיום מצוות פריה ורביה שלו, שהרי לפי כל הפוסקים הולדת ילד אחד אינו די בכדי לקיים מצוות פריה ורביה. בשביל זה צריך ללדת גם בן וגם בת.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית עובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390.
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
