מי כאן הליצן?

הליצן האמיתי אינו שלימאר, בן הכפר פשיגאם אשר בקשמיר, שאהבתו ובגידתה של אהובתו מעבירות אותו על דעתו – עד כדי כך שהוא הופך לטרוריסט בשמן של אמונות זרות לו. הליצן האמיתי הוא היוצר שבזבז את כשרונו על הדמות הזאת, יצר ספר מעייף מרוב טריוויה, כורע תחת עומס יומרותיו –ולבסוף, אוי לכלימה, נורא משעמם.

תחת שמיה התכולים והפסטורליים של קשמיר בראשיתית ואגדית, בכפר שכוח-אל שאנשיו רהוטים להפליא ומפיקי אמירות פילוסופיות חדות, מתרחש סיפור של תשוקה עזה בין שני צעירים –

שלימאר המוסלמי ובוניאי ההינדית. כל פשיגאם, על זמריה המהוללים וטבחיה המעודנים וליצניה המחוננים, מתגייסת לטובת האהבה הזאת והנישואין הללו כאילו אין בהם מכשולים כלל, ומרגע זה ואילך בוניאי – רקדנית יפהפיה ותאוותנית – מפתחת רעב לחיים אחרים, שטיבם כלל לא ידוע לה.

זה הזמן להכניס לתמונה את מקס אופולס. מקס אופולס? אם השם מדנדן פעמון רחוק במוחו של הקורא ומנבכי השכחה הוא אץ-רץ לוויקיפדיה וזונח את הספר, הרי הוא עושה זאת מפני שרושדי בחר לתת לגיבורו הלא-קשמירי, לנציג המערב בגן עדן, לקטליזטור של חורבן הכפר פשיגאם, שם של יוצר סרטים גרמני-יהודי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים באירופה ואחרי מלחמת העולם השניה גם בהוליווד. למה עשה זאת? גדולים וטובים ממני השתאו, התרגזו, ונותרו נבוכים לגמרי. ראו, למשל, ביקורת של ג'ון אפדייק, סופר לא רע בכלל, שנוזף ברושדי בצדק על הבחירה התמוהה.

כי אופולס הבדיוני ואופולס האמיתי קשורים זה לזה רק בקשרי שם משותף ומוצא יהודי: את גיבורו הבדיוני ממקם רושדי בשטרסבורג, כעלם צעיר ואינטלקטואל פורח על סף מלחמת העולם השניה הטורפת את כל הקלפים ושולחת את אופולס לקריירה של גיבור רזיסטנס. כל כך למה? ככה: כי בסופו של דבר רושדי מבקש ללמדנו כי כל הקורבנות הופכים למעוולים. כן כן, גם יהודים שנאנקו תחת עול הצורר הנאצי אינם פטורים מן המטמורפוזה הזאת, וודאי לא אופולס שהופך להיות איכשהו שגרירה של ארצות הברית בהודו, נוקט בקו הפוליטי הלא-נכון שיתרום לחורבנה של קשמיר האגדית ומתאהב בבוניאי.

הקורבן והמנוצל הופך למנצל. אופולס וגם בוניאי הם קורבנות של זמנם, מקומם והפרדסטינציה שנצמדת לחייהם, מין גורל ספרותי דביק של טלנובלות שאיש אינו יכול להיחלץ ממנו ורושדי אינו בוחר להתחכם לו. אופולס עצמו, נשוי למרגלת בריטית עזת נפש במלחמה הגדולה – ואישה קרת מזג, מניפולטיבית ושלומיאלית לאחריה – מתכנן רומן קצר שאחריו ישוב הכל לקדמותו, אבל לא כך נגזר. שכן בוניאי הזנוחה מפתחת רעב גדול והתמכרות לכל מה שמרגיע את הרעב, והיא גם הרה ללדת.

כולם קצת רוצחים

מנקודה זו ואילך ועד לרצח של מקס אופולס – שדווקא מתרחש בתחילת הדברים, כי הסיפור נע לאחור בסדרת פלאשבקים שמבהירים טפח ועוד טפח – בוחשים הגיבורים ונבחשים בקלחות של אלימות בין אישית ופוליטית כאחד. זו מזינה את זו, הסיפורים נמסכים זה בזה עד שהגבולות בין מאהב זועם, לרוצח שכיר, לטרוריסט פונדמנטיליסטי מיטשטשים לגמרי, ורושדי מבכה את מותה של קשמיר האגדית, מוות שבו כולם אשמים, כולם קצת רוצחים, וכולם נושאים באחריות לטבח שחיסל את הכפר היפה פשיגאם. הנה כך, בקטע מטריד במיוחד, מיש-מש של דו"ח אמנסטי ואגדה אפויה למחצה:

"מי הדליק את האש? מי הצית את המטע? מי ירה באחים האלה שצחקו לאורך כל חייהם? מי הרג את הסרפנך? מי שבר את ידיו? מי שבר את זרועותיו? מי שבר את עורפו העתיק? מי כבל את הגברים ההם? מי גרם לגברים ההם להיעלם? מי ירה בנערים ההם? מי הרג את הצעיר ההוא? מי היכה את הסבתא ההיא באלה?...מי ירה בארוסתו? ...מי הרג את הילדים...מי אנס את אותה אישה בעלת העין העצלה והשיער האפור בעודה צורחת על נקמת נחשים? מי אנס את האישה ההיא שוב? מי אנס את האישה ההיא שוב? מי אנס את האשה המתה? מי אנס את האשה המתה שוב?"

למרות קיצוניותו, זהו בדיוק הקטע שמבהיר מה מעצבן כל כך בספר הזה. לרושדי תמיד היתה נטייה להפרזה: בריבוי מטפורות, בפרוזה שדבקה בה אהבה עצמית, בדיגרסיות לאינספור, ביצירת צבעוניות לשמה, במשחקי לשון. התוצאה המצטברת של ההפרזות ב"שאלימר הליצן" מעוררת סוג של מחנק.

כי רושדי לא מתאפק, ולא משאיר את המוכיח-בשער בבית: הוא גורר אותו לתוך הסיפור בטון מוסרני מנוקד באנקדוטות צדדיות על ה-כל, מתולדות הכיבוש של אמריקה בידי הספרדים ועד לארועי הטרור הגדולים של שלהי המאה העשרים, מרציחות ביזאריות של אצילים אנגלים ועד לתפריטי סעודות חתונה כפריות. דבר לא נעלם מעיניו – חוץ מהעיקר.

והעיקר, מה לעשות, מצוי ביכולת לתלות את הסיפור, על קובלנותיו ועל הטראגיות ועל הביזאריות והמקריות שלו, על כתפיהן של דמויות שנתפתה להאמין למעשיהן ולדברים הבוקעים מפיותיהן. כאן ציר הסיפור הוא הילדה שלידתה בחטא, שאמא שלה – בוניאי – ביקשה לקרוא לה קשמירה ואילו אימה המאמצת בחרה

בשם אינדיה, הלא היא הודו. מדרש השמות הזה לבדו הופך את כוונותיו הטובות של רושדי לוולגריות לגמרי, כאילו היו טעויות של טירון-כתיבה מתלהם. אבל רושדי איננו מרפה מכל הזדמנות לדחוף את סיפור חורבנה של קשמיר הישר אל גורנו של הקורא, אפילו אם צריך לשם כך ליצור דמות משעממת, בלתי אמינה בעליל, של מין אמזונה שתקנית שתמצא מזור לנפשה השסועה רק אחרי רצח אביה ושובה-שלה לקשמיר.

וכך מתנדנדים 446 העמודים של הנוסח העברי בין שאריות של ברק מימי "ילדי חצות" לבין הטון האלגי של "הארון וים הסיפורים", ואוהבי הריאליזם הפנטסטי מוזמנים לראות בעצמם כיצד יוצר רושדי מין מקונדו בלתי מתקבלת על הדעת בתת היבשת ההודית, ואוהביו של רושדי יכולים רק להסמיק כשהמאמץ המרובה שהושקע בסיפור מתגלה בעיקר כיוהרה של כותב שאינו מאמין עוד בתבונתם של קוראיו. חבל שכך, חבל מאוד.