רנסנס חרדי

לפני למעלה משני עשורים, בהיותי נער ממשפחה ציונית-דתית, בחרתי ללמוד בישיבות השייכות לזרם הליטאי. בעיקר נמשכתי לדרך הלמדנית-אנליטית בלימוד התלמוד, ולעבודה האישית והפנימית ברוח תנועת המוסר.  ואולם במהלך שנות לימודי בשלוש ישיבות בירושלים ובחיפה חוויתי תחושה גוברת והולכת של אכזבה. הישיבה הליטאית האחרונה שלמדתי בה נחשבה לאחת מספינות הדגל, אך חשתי שהשיטה של לימוד "בעיון" היתה בה למעין פרודיה: במשך שלושה שבועות עסקנו ב"תוספות" אחד. לעיתים הקשבתי ל"שיחות בלימוד" של חברי, ונוכחתי שהתשובות לשאלותיהם מצויות ב"גמרא מפורשת" בהמשך המסכת, אבל ספק אם יגיעו אליה אם ימשיכו בקצב כזה של התפלפלויות.

גם לימוד המוסר לבש אופי ריטואלי. ב"סדר המוסר" השתתפו עשירית מתלמידי הישיבה. והשאר? מתמידים שבהם עסקו בגמרא במקום אחר והשאר בשיחות חולין. "שיחת המוסר" התקיימה ביידיש, וגם שם הנוכחות היתה דלה. בשממה רוחנית זו מצאתי מעיין אחד – הרב שלמה וולבה, שהספיק ללמוד עם גדולי המוסר בליטא לפני השואה, ושילב ידע כללי רחב עם עולם פנימי עשיר ומסתורי. נמשכתי במיוחד אל הדגש שלו באינדיבידואליות בעבודת השם, לצד הנכונות שלו למרוד, גם אם באופן שקט יחסית, במוסכמות של עולם הישיבות.

ואולם לא די היה בשיחות עימו ועם תלמידיו כדי להשאיר אותי בעולם המוסר. עם הזמן נמשכתי יותר ויותר לקבלה. הרכבתי בכוחות עצמי את מפת הידע. אף שבחנויות וב"אוצר הספרים" (ספרייה) לא היו חיבורים רבים בתחום זה, הצלחתי להשתמש בספר אחד כדי לבאר את מה שהיה סתום בספר אחר. כאשר קראתי מתוך חיפוש רוחני את כתבי הרב קוק, נתקלתי בפסקה הבאה: "מי שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה ניסיונות, שנפשו בקרבו במנוחתה רק בעסק רזי התורה, ידע נאמנה כי לכך נוצר, ואל יבהילוהו כל מניעות שבעולם (...) מלהיות רץ אל מקור חייו" ("אורות הקודש", א פח). חשתי כאילו הדברים נכתבו עלי. אכן היו מניעות. הנהלת הישיבה לא ראתה בעין יפה את תחומי הלימוד שלי, וחברי נזפו בי על שאני לומד את כתבי הרב קוק בבית המדרש.

בשלב זה, כאשר גישתו הכלל-ישראלית של הרב קוק משכה אותי, החלטתי שהרומן שלי עם העולם החרדי הסתיים. פניתי לצבא ומשם לאוניברסיטה, ואחר-כך גם לעולם אמנויות התנועה והמודעות של המזרח הרחוק. חשתי שההתפתחות האינטלקטואלית והרוחנית שחיפשתי בישיבות נמצאת במקומות אחרים ולעיתים רחוקים.

לפני כשבע שנים, במסגרת מחקרַי על מצב הקבלה בימינו, חידשתי את קשרי עם העולם החרדי. התחלתי לקרוא את הספרות הרוחנית שנכתבה בשנים האחרונות ולהיפגש עם בעלי מוסר, אדמו"רים, חסידים, פוסקי הלכה, מקובלים ובעלי עסקים המקדישים כל רגע פנוי ללימוד ולחסד. אני משתתף בשיעורים, ב"טישים" (טיש; מילולית "שולחן"; ארוחה חגיגית, בעיקר בשבת או בחג, אצל האדמו"ר, מלוּוה בניגונים ודברי תורה) ובשמחות משפחתיות שאליהן אני מוזמן בקצב גובר והולך. אט-אט השתחררתי מהתחושות הקשות שנוצרו בי בעבר, וגיליתי את העולם החסידי, שבעבר נראה לי כעולם העסוק אך ורק בשימור מנהגי העבר. הכרתי גם את הציבור הספרדי, שעבר תהליכים מפליגים של העצמה, ומצאתי שגם העולם הליטאי עבר שינויים. בעיקר גיליתי שקיים עולם רוחש ותוסס, עשיר ומשתנה ללא הרף.

 מצאתי עולם אחר במרחק של עשר דקות מהשכונה שלי בירושלים, שהופכת לעיירת רפאים המאוכלסת יותר ויותר בתושבי חו"ל המבקרים פעמיים בשנה, ובמרחק של חמש דקות מהאוניברסיטה שלי, הנאבקת על שימור מורשתה המפוארת נוכח הקיצוצים שהפכו למעין שגרה על רקע אובדן העניין בחיי הרוח בחברה ההיפר-קפיטליסטית. אף שהעיתון לאנשים חושבים שאני מנוי עליו טוען ללא הרף שהעולם החרדי מתאפיין בבורות ובקיפאון, אני דווקא רואה כי הוא מצוי בתנופה גדולה. השינויים שעברו על העולם החרדי מאז הכרתי אותו בנעורי חילצו אותו מהדריכה במקום, שיצרה המגננה מול החילון, וחוללו התפתחות מתמדת ומרתקת.

ישנם קשיים לא מבוטלים בכניסה לעולם החרדי: ראשית היידיש, שבה מתנהלים אירועים רבים ושיחות פנימיות. היידיש משמשת כמנגנון סינון בפני חוזרים בתשובה טריים, ולעיתים אני חושד שגם בפני הספרדים וה"מזרוחניקים" (דתיים-לאומיים), מאוכזבי ההתנתקות והמלחמה, הפונים במספרים גדלים והולכים אל העולם החרדי, בין היתר בעקבות המהפך של הרב שמואל טל (ראש ישיבת "תורת החיים" בנווה דקלים, שהתקרב רעיונית ותרבותית לעולם החרדי לאחר ה"התנתקות"). צחצחתי את היידיש שלי בעזרתה של ידידה, שהצליחה להסתנן לעולם סגור ומסתורי זה בזכות שליטתה בשפה ונועם הליכותיה, ושסיימה לא מזמן כתיבת דוקטורט על היידיש שבפי החרדים.

העולם החרדי זר לנו גם מהזווית המגדרית. מתעוררת תחושה מוזרה ואף מטרידה בעת המעבר מעולם שבו גברים ונשים לומדים, משוחחים ומתאמנים יחד, לעולם המפריד לחלוטין בין נשים וגברים. למעשה, במהלך ביקורי הרבים במחוזות אלה שוחחתי עם מעט מאוד נשים חרדיות, כך שמחצית מן העולם החרדי נותר חתום בפני. ולבסוף, קיימת הבעיה של היחס לגויים. נוכחתי בקיומה של חומה זו כאשר מקובל אחד, המעודכן להפליא במחקרי האוניברסיטה, אמר שקיבל על עצמו "גדר" שלא ללמוד אנגלית. אכן, רוב ידידי בעולם החרדי מתייחסים במידות שונות של ביטול לעולם הלא-יהודי.

אבל קשיים אלה אינם עומדים בפני מי שרוצה להיפתח אל תרבות האחר הקרובה לנו כל-כך, ובמיוחד עבור מי שבכל זאת מכיר עולם זה מן העבר ובקיא במידת-מה בקודים הפנימיים שלו. גיליתי שאין כמו לימוד משותף לקרב את הלבבות. לכן אני חש שאני מצוי בעמדה שממנה ניתן ל"דווח" על ההתרחשות הדינמית בעולם החרדי, לפחות באותם תחומים שבהם גם הוכשרתי באופן מקצועי. כפי שאראה בהמשך, העולם החרדי של היום מסועף ביותר, ומטבע הדברים דברי מתייחסים רק לחלקים ממנו שבהם ביקרתי.

הרנסנס החסידי

לאחרונה, בעקבות כתבת שער בשבועון "בשעה טובה", ניתן פומבי לפעילות המסתורית-משהו של ר' יצחק מאיר מורגנשטרן, שהתחנך במשפחה של חסידי גור מבריטניה ומקורב עתה לחוגי ברסלב. אף שהוא בן ארבעים בלבד, שליטתו בספרות הקבלית מעוררת התפעלות. כפי שהכתבה מספרת, הרב מורגנשטרן מקדיש שעות ארוכות לתפילה קבלית אקסטטית, אך גם משמש לרבים כתובת ל"קויטלך" (בקשות) ולייעוץ. זהו דגם המנהיגות החסידי הקלאסי, שאפיין דמויות כמו "החוזה" מלובלין, ויש בו שילוב של התמסרות לתרגול מיסטי עוצמתי עם מתן תמיכה לציבור. למנהיגים מהטיפוס הזה אין חסידים רבים, ולא רבים הם המשתתפים ב"טישים" ובשיעורים שלהם, אך הם בולטים מאוד בהשפעתם, בין השאר משום שהם "מכשירים" בנים של אדמו"רים ומקובלים צעירים. בחוגים הללו אין זה נדיר כלל לשמוע דיבורים על עליית נשמה, תקשורת עם נשמות צדיקים או חוויית התכללות באלוהות.

ר' צבי מאיר זילברברג מייצג טיפוס אחר של מנהיג. גם הוא בשנות הארבעים לחייו ואף הוא גדל במשפחה של חסידי גור. ר' צבי מאיר מצוי במעין תבערה רגשית של דבקות, הסוחפת מאות משתתפים, לצד אלפי מאזינים ברחבי העולם. ב"טיש" אקסטטי שנערך במוצאי שבת - למעשה בהמשך ל"סעודה השלישית" של השבת, המתאחרת מאוד - שוררת אווירה שקשה להישאר אדישים כלפיה. בעיני מסקרן במיוחד השילוב של רמה גבוהה מאוד של אינטנסיביות רוחנית ושל תובענות דתית, העולה מהשיחות של ר' צבי מאיר, ולצידן ביטויים של חמלה כלפי הקשיים וההתמודדות של כל יחיד - מסר העובר גם בחילופי דברים קצרים עם כמעט כל העשרות הניגשים אליו בסיום השיעור.

לשיעוריו בימי שישי אחר הצהריים, שבהם נוכחים כמה וכמה ראשי ישיבות, יש אופי אחר: הם נפתחים במעין התנצלות על שכל דבריו הם רק במסגרת התחזקות הדדית ונאמרים "על דרך אפשר" , דהיינו כהצעה וכאפשרות. ר' צבי מאיר בא לשיעורים עמוס בספרים, ומגלה בשיעוריו שליטה מרשימה לא רק בספרות החסידית העצומה, אלא גם בעולם ההלכה ובספרות המוסר הליטאית. נאמניו באים מישיבות ליטאיות כמו חסידיות, ויש ביניהם גם לא מעט חובשי כיפה סרוגה. השיעור מסתיים תמיד בשירה משותפת של "יה אכסוף נועם שבת", ניגון נפלא של ר' אהרון מקרלין שנמצא בראש מצעד הלהיטים החסידי. סדרת ספרי "דברי חיזוק", המבוססת על השיחות והשיעורים, מדגישה שני נושאים עיקריים: הימנעות משיפוט הזולת (או "לימוד זכות") מתוך הכרה שלכל ציבור ויחיד דרך משלהם בעבודת ה', והכנות לקבלת השפע הרוחני המיוחד המוענק על-ידי האל בכל אחד מן החגים, השבתות וזמנים אחרים בלוח היהודי.

הרנסנס החסידי בא לידי ביטוי גם בפרסום ספרות ענפה: כתבי-עת (כמו "היכל הבעל שם טוב") וספרים חדשים (כמו "בלבבי משכן אבנה" ו"קונטרסי חסידות") מצטיינים לא רק ברמה גבוהה של ידע, אלא גם במידה רבה של נועזות וחדשנות. בספרות זו מתבצעת למעשה קריאה מחדש לאור התפישה החסידית של הדת היהודית כולה, ובכלל זה פרטי ההלכה, הקבלה הספרדית, ואפילו קבלתם של ה"מתנגדים", תלמידי הגאון מווילנה. תורות אלה אינן נשארות רק בקרב ציבור רוכשי הספרים - שהוא רחב ביותר: ספרתי בין רחוב יפו לכביש בר אילן יותר משמונים חנויות לספרי קודש, שבכל אחת מהן נמכרים ספרים שאין בזולתה. התלמידים מעבירים את משנת מוריהם לציבורים הולכים ומתרחבים בארץ ובחו"ל – בשידורים חיים, בMP- וגם באינטרנט (למשל, האתר "שורשים").

בנוסף יש לציין את הפריחה המדהימה של הניגון החסידי. בכל שבוע יוצאים אוספים חדשים של ניגונים מרגשים, מעוררי התבוננות ו"מרקידים". ניגונים פורצים מתוך החצר שבה חוברו והופכים לנחלת הכלל, תוך כדי שהם זוכים לעיבודים חדשים. מחקר מדעי, הנעשה בין השאר גם באוניברסיטה העברית, המצביע על כך שמוזיקה היא מעין צורה עמוקה של קוגניציה, אחת מ"שבע האינטליגנציות" לפי מודל אחד. אכן, בעולם החסידי הניגון משמש ערוץ חשוב ביותר בהעברת ידע מיסטי ומצבי תודעה בין אדמו"ר לחסידיו ובין החסידים עצמם. נדמה כי התסיסה העכשווית בקרב החסידויות היא הזדמנות מפעימה לראות במו עינינו את העולם הרוחני הדינמי של ראשית החסידות.

הרנסנס בעולם המוסר

בשנותיו האחרונות זכה הרב שלמה וולבה לראות במו עיניו את התפנית שלמענה פעל כל שנות חייו: התחדשותו של עולם המוסר. מקרב תלמידיו קם דור חדש של "משגיחי מוסר", שהקימו לציבור הרחב "בתי מוסר" שעליהם חלם ר' ישראל סלנטר. במרכזים אלו חודשה גם מסורת ה"וועד" – מעין קבוצת עבודה מצומצמת התומכת בחבריה המתמודדים עם הבעיות המעשיות המתעוררות במהלך הניסיון לשפר את מידותיהם ואת כוונותיהם הרוחניות.

לאחרונה הופיעו יועצים רוחניים במשרה מלאה, המסייעים למי שבוחרים להקדיש את עצמם לעבודה פנימית תובענית. לפעילות זו הצטרפה כתיבה של ספרות חדשנית ומעמיקה, המחיה כתבים קלאסיים כמו "מסילת ישרים" בפרשנויות עדכניות, שניכרת בהן ההתמודדות עם גישות פסיכולוגיות עדכניות. זאת לצד גל של פרסום כתבים חדשים של בעלי מוסר מן העבר.

מורה פופולרי מאוד כיום הוא ר' משה שפירא, שהגותו הנועזת גררה ניסיון כושל של הרב אליעזר שך, שייצג היטב את רוח העולם הליטאי של תקופת לימודַי בישיבה, למנוע ממנו להפיץ את משנתו. בספריו ניתן למצוא דגש רב באוטונומיה של האדם ובתפקידו היצירתי בעיצוב ההתגלות, המתוארת כתהליך פתוח ומתמשך יותר מאשר כחתומה (יש להדגיש כי העומק של הדברים נמצא דווקא במבנים המורכבים שנבנים בשיעורים, ולכן ההתמקדות ברעיון מבודד אחד היא בעייתית ואינה אלא דוגמה).

דומה שבעת האחרונה הולכת ומתגבשת סינתזה בין המוסר לחסידות: ר' צבי מאיר זילברברג מדגיש את העבודה המוסרית מבית מדרשם של אנשי תנועת המוסר, ו"משפיע" חסידי אחר, ר' סנדור ערלנגר, מבליט את ספרות המוסר הקבלית הקלאסית. מצד שני, הוגים ליטאים כמו הרב שפירא מושפעים בבירור מן החסידות. קואליציה מתהווה זו למעשה קוראת תיגר על ה"פרומקייט" (מילולית – "דתיות", כאשר הכוונה לעשייה הדתית השגורה והחיצונית) ועל ההסתפקות באידיאולוגיה שטחית, כמו זו המוצגת בעיתונות החרדית.

הרנסנס הקבלי

הרנסנס החסידי-מוסרי לא היה מתאפשר ללא התמורה העמוקה שחלה במעמדה של הקבלה. לעומת המצב עימו התמודדתי בנעורי, של העדר מורים וספרים, ניתן היום לקנות אלפי ספרי קבלה, חלקם במהדורות ממופתחות היטב ומהודרות בפירושים מאיר עיניים, בחנויות העולות על גדותיהן, או להוריד ספרים קלאסיים רבים מאתרי אינטרנט או ממאגרי מידע. העולם החרדי מצוי בתנופה של פרסום כתבי-יד קבליים - שירות נפלא לציבור הלומדים.

לאחרונה נתקלתי בעוד פן של התפשטות הקבלה בעולם החרדי: בחנות ספרים ענקית בבני ברק, השוקקת קונים בחצות הלילה, קניתי את האחרון שבסדרת ספרים של ר' גמליאל רבינוביץ, מראשי ישיבת המקובלים האליטיסטית "שער השמים". סדרה זו מכוונת באופן מוצהר לקרב את השיח הקבלי לשכבות רחבות יותר, זאת בלי לאבד את האופי המלומד של הדברים. תופעה מעין זו לא היתה עולה על הדעת בעבר, שהרי ותיקי המקובלים מספרים שפעם לא ניתן היה אפילו לשאול שאלות במהלך שיעור בישיבות מסוג זה, מתוך גישה של "המבין יבין ומי שאינו מבין לא יבין בינכה וכה".

גם כאן הדברים אינם נשארים בעולם הספר: באמצעות שיחת טלפון לשירות "קול הלשון" ניתן לשמוע עשרות שיעורים חיים ומוקלטים של מקובלים מעמיקים, הרחוקים מרחק רב בידיעותיהם מהשטחיות של פיליפ ברג ודומיו מחוץ לעולם החרדי. הרנסנס הקבלי מפגיש ומקרב מקובלים מזרמים שונים: למשל, מדי לילה מתקיימות "חברותות" של אדמורי"ם חסידיים עם מקובלים ספרדיים.

תהליכים ואפשרויות

נראה שהרנסנס המתואר כאן הוא תוצאה של כמה וכמה גורמים: ראשית, העלייה בביטחון העצמי של החרדים – עלייה הנובעת מהגידול המספרי שלהם, וממה שהם מתארים כמשבר עמוק של המגזרים האחרים. נינוחות זו מאפשרת יתר פתיחות כלפי מבקרים מסוגי.

הביטחון במשאבים הפנימיים מתבסס גם על תגבורת של בעלי תשובה ושל "חוצניקים", או מהגרים ומבקרים מארצות-הברית ואירופה. הגידול המספרי מאפשר גם יצירת "נישות" נוחות יותר עבור מי שחפצים להתמקד בדרך רוחנית ספציפית, ולהשתחרר במשהו מה"קו הכללי" של "ההשקפה" וה"פרומקייט". אף שכלפי חוץ הכל נראה כמו ים שחור, מדובר בעצם בחברה מסועפת מאוד. נדהמתי לראות שתלמידי החכמים שאני משוחח עימם, ואשר כל אחד מהם משפיע וידוע בחוגו שלו, בקושי מודעים זה לקיומו של זה.

הפיצול בעולם החרדי גובר לאחרונה בגלל תופעת ה"חרדים החדשים" (או ה"מודרניים"), שמקימים שכונות משלהם, מקילים בענייני הפרדה בחתונות, מתלבשים באופן פחות אחיד ואינם נשמעים לפסקים המחמירים שיצאו בתקופה האחרונה בנושאים כמו השכלה לנשים ושימוש באינטרנט. לכן, במובנים רבים נכון יותר לדבר על "עולמות חרדיים". דומה שתופעה זו נכונה גם לגבי מגזרים אחרים. כפי שכתב הסוציולוג מישל מפסולי, אנו נמצאים עכשיו ב"זמן השבטים", והחברה הישראלית מתפצלת לא רק למגזרים אלא גם לתת-מגזרים.

לא באתי לכתוב שיר הלל לחברה החרדית. כמו כל חברה, ודאי בישראל של היום, היא מתמודדת עם בעיות כבדות (שהתקשורת ששה להבליט). בין השאר החרדים מתקשים להתמודד בצורה גמישה עם הגידול המספרי העצום. ההיווצרות של קהילות קטנות ואוטונומיות הידק את הפיקוח החברתי על היחיד/ה, שגם כך היה חזק למדי. תחושת המגננה, שאפיינה את העולם החרדי שהכרתי לפני שנים רבות, עודנה קיימת במידה רבה, ודומה שהחרדים עצמם הופתעו על-ידי השינויים המפליגים שהתרחשו בעולמם ומחוצה לו, ולא תמיד עדכנו את מושגיהם.

כפי שאמר לי ראש ישיבה אחד, אחד המפתחות להבנת החרדיות הוא הפנמת העובדה שעדיין מדובר בחברה במצור - מצור שהיא גזרה על עצמה מסיבותיה שלה, לצד מצור המוטל עליה מבחוץ בשל הדעות הקדומות של הסביבה, שיש לה לעיתים נטייה לראות בחרדים "אשמים" (מערכת החינוך הכללית קורסת? אשמים התקציבים שמועברים לחרדים. מערכת הביטחון אינה מיטיבה להתמודד עם הבעיות הצבאיות של ישראל? זה בגלל "השתמטות" החרדים מהצבא).

השיח על השתלבות החרדים בחברה הישראלית מניח בדרך כלל (ובמידה רבה של צדק), שהחרדים (ובמיוחד החרדיות) ירוויחו רבות מהשתלבות זו: חופש, השכלה, הכנסה, מיומנויות וכו'. ואולם דומה שהמתבוננים מבחוץ, שאינם ערים לתמורות הדרמטיות שהתחוללו בעולם זה, מתעלמים מהאפשרות שהחברה החרדית יכולה לתרום מחיוניותה ומאוצרותיה לחברה הכללית. עבור חברה הנתונה לגלובליזציה ולמסחור, ומאבדת גוונים מתרבותה, יש ערך רב במפגש עם תרבות שבה ערכים של צרכנות והישגיות מוחצנת עדיין פחות דומיננטיים. באופן אישי אני חש שמפגש זה מעשיר את חיי, ואני מאמין שהמפגש עם העולמות שאני מביא איתי מעשיר גם את חייהם של בני שיחי החרדים.

ד"ר יהונתן גארב הוא מרצה בכיר בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית

לאתר של  "ארץ אחרת" לחצו כאן