תייר המין הכי יעיל
מי היה הצייר פול גוגן? פדופיל סדרתי או פרא אציל? אמן בחסד עליון או מניפולטור מבריק? היומן האישי שכתב בטהיטי שופך קצת אור על השאלות הללו
כנראה שלעולם לא נדע בוודאות. אבל האם זה באמת משנה את האופן שבו אנו אוהבים את הציורים, ההדפסים והפסלים שמוחו הקודח של אותו איז'ן-אנרי-פול גוגן הותיר? עדות מרתקת נוספת שעלולה אולי להועיל במשהו (או להזיק) לחיבור שלנו עם מחשבותיו של האיש האומלל הוא היומן שכתב. "נואה נואה" (הוצאת אסיה, בתרגום חדש ומשובח) הוא יומן המסע המקורי שניהל גוגן המתוסכל בתקופת שהותו בטהיטי בשנים 1891-1893.
פול גוגן: אישה עם פרח, 1981
גוגן לא הגיע לאיים הרחוקים במקרה או בטעות. כמי שהעביר ימים רבים בהפלגות בלב ים, כמלח בצי הסוחר ובצבא, כמי שנכשל פעם אחר פעם להתקבל לשורות הקליקה האמנותית של פריז באותם ימים, פיתח גוגן תיעוב עז כלפי אורחות החיים האירופאים המנוונים, השטחיים והמדכאים. הוא ביקש לעזוב את התפלות והשנאה העצמית כדי למצוא את גן העדן האבוד, את השקט ואת הציורים הנועזים שיכו את כולם בסנוורים. אז הוא ארז את מזוודותיו הריקות, השאיר את החובות לילדיו ואשתו, וברח כל עוד נפשו בו.
פול גוגן: הארוחה, 1891
הוא בן 43 כשהוא נוחת לראשונה באי הטרופי שבאוקיינוס השקט. הוא מוצא לאכזבתו שהמיסיונרים הקתולים השתלטו זה מכבר על הענייניים. הוא מרחיק עמוק אל תוך האי להיות "סתם איש, אדון לעצמי, אמן”. הוא מתאר בפירוט את השתלבותו ההדרגתית בחיי הקהילה. אט אט הוא נעשה "שאנן, רגוע ואוהב”. הוא לוקח לו לאישה ילדה בת שלוש עשרה ומתאהב בה עד כלות. הוא מצייר כל הזמן את מה שרואות עיניו. הוא חוזה ביופי המדיף ריח ניחוח (נואה נואה). הוא לא נותן לשום אישה מאורית להתחמק ממבטיו החמדנים, ולפעמים גם משתלח בקולוניאליזם הצרפתי הדוחק את התרבות הילידית להיעלמות כואבת. לאחר שקיבל ידיעה על ירושה (או לאחר ששמע על הריונה הצפוי של הוואהינה הקטנה שלו) הוא חוזר עם הזנב בין הרגלים ליבשת הישנה.
אדם לא יכול להפוך את עורו, ובכל זאת
מהיומן הקצר - משהו כמו שלושים עמודים צפופים שגוגן כתב, פלוס שתי הקדמות מלומדות, חצי-מעניינות, והמון תמונות וצילומים מועילים - אי אפשר להסיק בנחרצות על אף אחת מהשאלות הנוקבות הקשורות לחייו ההפכפכים, אבל כן אפשר לתהות במשהו על קנקנו הסדוק של האיש.
פול גוגן: אהבה
קודם כל, הוא ידע לכתוב. התיאורים של האי ונשותיו יפים להפליא ואת מחשבותיו המפוזרות הוא מצליח ללכוד לכדי צלילות. הוא ספקן בלתי רגיל, שלא לומר מיזנתרופ מהמעלה הראשונה. בו בזמן שהוא שונא את המימד האירופאי שבו הוא שקוע עד צוואר ומחפש אחר פרצה להימלט ממנו, הוא מודע לחלוטין לסבך הדיאלקטי בו הוא פועל בניצול שלו את הפראים. הוא יודע שאדם לא יכול להפוך את עורו, אך מנסה בכל זאת.
גם את האמנות הוא מעמיד בספק וכותב "שצריך להיות ילד כדי לחשוב שאמן מביא תועלת כלשהי”. לפעמים הוא יוצא קצת שוביניסט, כנראה ברוח התקופה או סתם משום אופי קלוקל, וגם קצת גזעני. בתשוקה העזה שלו כלפי ילד יפה תואר, בתאווה לאנוס אותו, הוא מאשים את התרבות המערבית בה חונך. עד כדי כך הוא לא חיבב את עצמו.
מלואיס סטיבנסון והרמן מלוויל עד למישל וולבק של ימינו, היומן של גוגן הוא חלק ממסורת ארוכה של גברים אירופאים דעתניים ובעלי און שתיעדו את מסעותיהם הארוטיים, סופט-קור, אל האיים הבתוליים, שם הסקס הוא חינם וחופשי, ולצד זקן קירח עם כרס רופפת תמיד חבויה אישה קטנה מתרפסת.
גוגן אולי לא היה תייר המין הראשון בהיסטוריה של המין האנושי, אבל הוא בהחלט היה אחד מהיעילים שבהם. בזכותו הפכה טהיטי לאחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בעולם. בנות האיים הפכו לאובייקטים של תשוקה, לפנטזיות זימה של בורגנים משכילים, ואפילו להדפסים על טי-שירטס זולים (מסין כמובן).
לפנייה לכתב/ת 
