המשוררת האלמונית והטוקבקיסטים המחזרים
בעבר נמניתי עם כותבי ערוץ יחסים, ובין עשרות הטוקבקיסטים שאיחלו לי לעמוד בתור לבנק הזרע בגיל 45, היו גם כמה שרצו להיפגש איתי. רובם הזכירו לי בני 17 חרמנים שמנסים להשכיב את החברה שלהם בפעם הראשונה, אבל עם אחדים מהם יצאתי לדייט. הבעיה היא שאני לא קארי ברדשאו
מישהי השוותה אותי לאחרונה לסיראנו דה ברז'ראק, גיבורו הרומנטיקן אך הטראגי של אדמונד רוסטאן. סיראנו ידידנו ידע ללהטט בלשונו (במילים יקירי, במילים בלבד), אך כיעורו מנע ממנו מלממש את אהבת חייו לרוקסאן. בצר לו, עזר סיראנו טוב הלב לכריסטיאן היפה אך האהבל לנסח כמה שירים יפים כדי לזכות בליבה של רוקסאן. ועד שזו הבינה שמאחורי המילים היפות עומד גבר מכוער, היה כבר מאוחר מדי. סיראנו נהרג.
עד כאן סיפורו של סיראנו, למי מכם שטרם קרא את הספר או ראה את אחד מהסרטים שנעשו על פיו. מה גרם לידידתי להשוות ביני לבין ידידנו הכעור? אני מקווה שלא אורכו של אפי, ובאותה מידה לא מתיימרת לחשוב שזו איכותם של כרטיסי הברכה שכתבתי במהלך השנים. מקור ההשוואה נעוץ במספר דייטים שעברתי בחודשים האחרונים. ולא סתם דייטים, דייטים עם טוקבקיסטים קוראי הערוץ. שכן בעבר נמניתי עם כותבי הערוץ, ובין עשרות הטוקבקיסטים שאיחלו לי לעמוד בתור לבנק הזרע בגיל 45, היו גם כמה שרצו להיפגש איתי.
משהו בי אהב את האנונימיות
כיצד נפגשים עם טוקבקיסטים? זה מתחיל בטוקבק וממשיך לדואר האלקטרוני ומשם למסנג'ר. הדואר האלקטרוני והמסנג'ר אפשרו לנו לשלוח אחד לשני מסרים ארוכים פרטיים, כאלה שלא יהיו חשופים לעיני כל, והצעד המתבקש הבא היה כמובן דייט. רוב הטוקבקיסטים האלה, שדחקו בי להיפגש איתם פנים אל פנים, הזכירו לי בני 17 חרמנים שמנסים לשכב עם חברתם בפעם הראשונה, בעוד אני, בתולת הסייבר-דייטינג במתכונת זו, עמדתי על סירובי להיפגש איתם. משהו בי אהב את האנונימיות. כל כך הרבה בי נחשף בטורים, חשיפה שבכל קשר רומנטי רגיל היתה לוקחת לי חודשים.
רצה הגורל ולא מידת החשיפה היא זו שממנה הייתי צריכה לחשוש. אף לא אחד מן הבליינדייטים שהיו לי עם קוראי הערוץ המשיך לפגישה שניה. האם זה משום שלאחר חודשים של קריאת טורים פרי עטי הם ציפו למישהי אחרת? האם הם חשבו שכל מי שמנסה לכתוב טור כמו ב"סקס והעיר הגדולה" נראית בהכרח כמו שרה ג'סיקה פארקר? או שהאמינו ששנינות של טור שנכתב במהלך מספר שעות ואפילו ימים, תבוא לידי ביטוי גם באופן ספונטני, פנים אל פנים?
מה ההבדל בעצם בין בליינד דייט עם טוקבקיסט לבין בליינד דייט באמצעות ג'יידייט? ההבדל הוא כדלקמן: לקראת סיומה של חצי השנה בה הייתי מנויה בג'יידייט, אבדה לי הרומנטיקה. כבר לא התרגשתי לפני דייטים, הם הפכו להיות שבלונה ארוכה של ראיונות עבודה למציאת בני זוג. לעומתם, הדייטים עם קוראי ynet ריגשו אותי, דווקא בגלל אותה החשיפה ממנה חששתי מלכתחילה. בפעם הראשונה בחיי יכולתי לצאת לבליינד דייט שלא התחיל והסתיים בסקירת קורות החיים של הצדדים. אמנם יצאתי לבליינד דייט, כלומר, מעולם לא ראיתי את פני האנשים, אבל הם ידעו עלי כל כך הרבה עוד טרם הפגישה. הם קראו על חוויותיי, על חבריי ועל עברי, ואני בתורי למדתי עליהם באמצעות תגובותיהם ומכתביהם. חזרתי להרגיש את אותם פרפרים בבטן לפני פגישה, חזרתי לרצות לצאת לפגישות עיוורות והפסקתי להתייחס לדייטינג כאל עול.
כיצד אני אמורה לתקשר עם העולם?
אבל כאמור, חלומות לחוד ומציאות לחוד. הדייטים עם הטוקבקיסטים התנהלו כמו דייטים לכל דבר. נשאלתי על כתיבתי, נאלצתי פה ושם להסביר או אפילו לתרץ טורים מסוימים, אבל כמו בכל דייט, שנינותי, ככל שזו קיימת, נשארה על הדף, ולא באה לידי ביטוי במפגש עצמו. יכול להיות שאני אחת מאותם אנשים המצליחים להעביר את רגשותיהם באופן ברור יותר על הנייר מאשר בעל פה, בדומה לזמר שבחיי היומיום מגמגם? ואם כן, מה יהיה בסופי? כיצד אני אמורה לתקשר עם העולם? האם רק באמצעות כרטיסי ברכה שאני כותבת עבור אחרים, או טורים באינטרנט?
סיראנו מעולם לא הספיק להתוודות בפני רוקסאן על אהבתו. בפעם היחידה שהתוודיתי בפני אדם על אהבתי, עשיתי זאת בדרך היחידה בה ידעתי, בכתב. בעיניי זה היה יפה. בדיעבד, זה היה פחדני. וזה כנראה המשותף לסיראנו ולי. העולם הכתוב משמש מפלט. מכתב אהבה זה דבר יפה, אבל כמו כל מכתב, הוא נשלח בין היתר כדי שדבריך ייאמרו במלואם בלי שאף אחד יוכל לקטוע אותם באמצע. סירוב מאהוב יכול לשבור את לבי. הבעת פניו ברגע שישמע את דבריי, המילים בהן יבחר להשתמש כדי לדחות אותי מעליו, כל אלה יכולים להיחרת בזכרוני לנצח. אבל כשאשב לכתוב, לשחזר את הרגע, אוכל למחוק, לתקן ולעשות בהן כרצוני.
אותו פחד מדחייה שסיראנו ואני חולקים, הפחד להישאר לבד, בלתי אהובים, נעלם כשמתיישבים לכתוב, כי בכרטיסי ברכה ובשירים, אנחנו יכולים לכתוב לעצמנו את הסוף הטוב שלנו, ללא קשר למציאות.
