שתף קטע נבחר
צילום: אדי גרלד

הטורקים הצעירים*

רוקח כורדי, צלם טורקי ועיתונאית ישראלית נפגשו בבר בעיירת גבול המתכנה 'עיר ההרואין'. "לימדו אותי שכולכם טרוריסטים, אבל זה לא נכון", התוודה הצלם. "טרוריסטים? אנחנו רק אנשים מיואשים", נאנח הרוקח. "תגיד, באמת הפסקתם לחלום?", שאלה העיתונאית. הטרגדיה הכורדית - כתבה אחרונה בסדרה

* "שם משותף לקבוצות משכילים וקציני צבא ששאפו לחולל רפורמות באימפריה העות'מאנית ולהנהיג בה מודרניזציה. בשלהי המאה ה-19 החלו הטורקים הצעירים להתאגד, ב-1907 הקימו ארגון-גג וב-1908 חוללו הפיכה. הם שלטו בטורקיה עד סוף מלחמת העולם הראשונה, הנהיגו מודרניזציה במִנהל וליברליזם ופרלמנטריזם מוגבלים, עודדו את פיתוח הכלכלה וניסו להצמיח לאומיות טורקית-עות'מאנית" (מתוך הערך באנציקלופדיה ynet

 


 

 

מקץ מאה שנים של הפיכות פנימיות, מודרניזציה מואצת ושלטון דמוקרטי החוסה תחת צבא עוצמתי - טורקיה של 2007 שונה בתכלית מהאימפריה העות'מאנית של 1907. רק דבר אחד לא השתנה: ההזדהות עם המאבק הכורדי לעצמאות - בין אם הוא משאת נפש מוצדקת ובין אם יומרה לאומנית רצחנית הגובה קורבנות חפים מפשע - נותרה בגדר טאבו מוחלט. "בטורקיה יש מאות ערוצי טלוויזיה ואלפי עיתונים. מותר להם לדווח על כל נושא, חוץ משלושה: הצבא, המפלגה האסלאמית - והקונפליקט הכורדי-טורקי", מצהירים פעילי זכויות אדם, מבקשים ששמם לא יוזכר בכתבה, אפילו שתיכתב בעברית ותתפרסם בישראל. "אנחנו לא רוצים להסתבך עם המשטרה והצבא. מכירים אותנו כאן". 


 

מיליוני בני אדם, כמחצית מהאוכלוסייה הכורדית בטורקיה, כלל אינם שוכנים בחבל הארץ ההררי בדרום-מזרח המדינה, מולדתם ההיסטורית. באיסטנבול לבדה חיים כשני מיליון כורדים, רבים מהם עניים ומובטלים, ההופכים אותה לעיר הכורדית הגדולה בעולם. איש אינו יודע לנקוב במספר הזוגות המעורבים, נשים כורדיות שנישאו לגברים טורקים וגברים כורדים שנישאו לנשים טורקיות, וספק אם ילדיהם מזהים עצמם ככורדים. "לבני המעמד הבינוני שהיגרו למערב המדינה לא אכפת מהמאבק לעצמאות", נאנחים הפעילים. "אי אפשר להאשים אותם. כמו כל-אחד אחר גם הם רוצים לחיות חיים נורמליים, לבנות בית, לעשות קריירה ולגדל משפחות".  

 

קארים ("רק קארים. בבקשה אל תזכירו את שם המשפחה שלי") שונה מהם. הוא בחר לשוב לעיר הולדתו האקארי לאחר שסיים את לימודי התואר השני בכימיה באוניברסיטת אנקרה. היום הוא משמש כמורה לאנגלית לבני-נוער המתכוננים לבחינות הכניסה לאוניברסיטאות. "הנוער כאן לא יודע לדבר אנגלית", הוא אומר. "בבתי הספר כמעט אין מורים לאנגלית, ומי שרוצה להתקבל לאוניברסיטה חייב ללמוד בקורסים פרטיים. התלמידים שלי משקיעים הרבה מאמץ בלימודים. רובם

שואפים ללמוד רפואה, ולחזור לכאן כדי לשפר את שירותי הבריאות העלובים באזור. כן, כמוני הם לא רוצים לעזוב את הבית, אבל כמוני הם רק רוצים חיים טובים לעצמם ולבני עמם".

 

בכל עיר גדולה תפגשו את בני דמותו של קארים, רווק בן 29 ("לצערי, אין כאן הרבה בחורות שוות. כן, יש לי חברה, אבל אני לא בטוח שאני רוצה להתחתן איתה", הוא מחייך כשהוא נשאל על הצעירות בעיר); צעיר רהוט שעדיין מתגורר בבית הוריו ("הם מלחיצים אותי, אבל החיים איתם בבית נוחים. לא נראה לי שאשכור דירה לעצמי", הוא פוסק); דיאט-מוסלמי המשתוקק לחיים של שפיות ("אין לי מה להגיד על ה-PKK", הוא נע במבוכה, מצית עוד סיגריה. "אני רק רוצה שיהיה כאן שלום"). אבל בהאקארי, עיר בת 100,00 תושבים המכותרת בסיסים צבאיים, בני דמותו של קארים מתקשים למצוא את מקומם.  


 

רוקח כורדי, צלם טורקי ועיתונאית ישראלית נפגשים בבר האופנתי היחיד בעיירת הגבול יוסקובה, המתכנה גם 'עיר ההרואין' על-שם מקור הפרנסה של תושביה. "אני נמצא כאן רק כמה ימים, וכל מה שידעתי על הכורדים השתנה. לימדו אותי שכולכם טרוריסטים, הזהירו אותי שמסוכן להסתובב כאן, אבל זה לא נכון", מתוודה הצלם. "טרוריסטים? אנחנו רק אנשים מיואשים", מתמרמר הרוקח. "הפסקנו לחלום על מדינה כורדית עצמאית. נשאר לנו רק להילחם על הזהות שלנו", הוא נאנח. "תגידו, אתם באמת מיואשים עד-כדי-כך שאפילו לחלום אתם לא מרשים לעצמכם?", שואלת העיתונאית, מתחבטת בינה לבין עצמה האם היתה יכולה לפגוש בתל-אביב את הצעירים שהצטרפו לשולחן. 

 

"אני מאמין שיש הרבה מהמשותף בין הישראלים לכורדים", אומר אחד מיושבי השולחן, עיתונאי כורדי שכמו יתר בני החבורה תומך במאבק הלאומני, אחרי סבב נוסף של בירות. "גם אתם שימרתם את הזהות ואת המסורת שלכם במשך אלפי שנים. גם אתם חלמתם על מדינה משלכם. גם אתם הייתם תחת שלטון טורקי ונלחמתם על עצמאותכם. בשנות השבעים המוסד אפילו אימן לוחמים כורדים בצפון עיראק, ושלח רופאים ישראלים לטפל בברזאני (מוסטפה ברזאני, מנהיג המאבק המזוין של המיעוט הכורדי בעיראק ובאיראן עד מותו בשנת 1979 - א.ד).

 

"הכורדים יכולים להיות בני ברית של ישראל", הוא ממשיך. "יש לנו נפט, מים ומשאבים נוספים. מדינה כורדית יכולה לחצוץ בין מדינות הגוש האסלאמי במזרח-התיכון, שעוינות את ישראל ורוצות להשמיד אותה. אנחנו לא פנאטים קיצוניים, אף פעם לא היינו כאלה, ולא נצא למלחמות בשם אללה. אנחנו גם לא תומכים במוצהר במאבק הפלסטיני לעצמאות. אז אולי אתם יכולים להסביר לי", הוא שואל, יודע שגם הערב לא יקבל תשובה, "למה ישראל הסגירה את אוצ'לן לטורקים?".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אדי גרלד
צילום: אדי גרלד
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים