חוק זכויות יוצרים: הגנות למשתמשים אך גם סיבה לדאגה

במזל טוב נולד שלשום (ב') בכנסת חוק זכויות יוצרים החדש, אחרי צירי לידה ממושכים, לא מעט כאבים וקצת מצוקה עוברית. אפילו שם יש: חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. עכשיו החוק צריך לגדול למצוות ומעשים טובים, ודרכו לא תהיה קלה.

לא צריך למהר להספיד את ההורים של החוק החדש: חוק אנגלי משנת 1911 ופקודה מנדטורית משנת 1924 שחלים במחוזותינו: החוק החדש ייכנס לתוקף רק בעוד חצי שנה, וגם אז, החוקים הישנים ימשיכו לחול על הפרות שבוצעו לפני כניסת החוק החדש לתוקף.

החוק החדש מצטיין בסדר וניקיון, ולא תמצאו שם מילים חביבות כמו ראינוע או נגטיבה שמככבות בחוק הישן. מתכנתים, מוסיקאים, סופרים, פסלים, ציירים, אדריכלים, מורים שובתים ומרצים שובתים - כולם צריכים להקדיש קצת זמן וללמוד את החוק, ובכמה ענפים צפויים שינויים בפרקטיקות הקיימות. מי שמצפה לסדר חדש בין לילה יתאכזב.

יש כמה וכמה שאלות שיחייבו הכרעה של בתי משפט, ובשנים הקרובות אנחנו צפויים להחלטות עקרוניות בנושא שיבהירו את פרשנות החוק

עיסקה בין הציבור ליוצרים

התפישה היסודית של זכויות יוצרים נשארת דומה: זו עיסקה בין הציבור לבין היוצרים. הציבור מעוניין לעודד יצירה, בגלל התפקיד החשוב שלה בחיי התרבות, החברה, החינוך. יצירה חשובה לרוח האדם, היא בסיס להוראה ומחקר, היא מהווה את חומר הגלם לשיח הציבורי.

מאחר שבמקרים רבים יקר וקשה ליצור, אבל קל וזול להעתיק, הרי שבלי הגנה משפטית תהיה העתקה. דיני זכויות יוצרים מקימים גדר משפטית מסביב ליצירה, וקובעים מה מותר ומה אסור לעשות בה. לפי התפיסה הזו, ההגנה המשפטית שניתנת ליוצרים היא תמריץ ליצירה: בלעדיה, חלקם לא ייצור בכלל ויעדיף לעבוד בעבודה אחרת.

חידושים והמצאות

החוק מרחיב את הזכויות של בעלי הזכויות על חשבון הציבור מצד אחד, ומרחיב את ההגנות של המשתמשים, מצד שני. בין ההרחבות אפשר למנות את הרחבת "סל הזכויות" של היוצרים, או יותר נכון של בעלי הזכויות, שבהרבה מקרים הם תאגידים. למשל, בעלי הזכויות יוכלו למנוע מה שמכונה בחוק "העמדה לרשות הציבור", ביטוי שבאנגלית נשמע טוב יותר: Making Available.

מי שמנגיש יצירה מוגנת, למשל קובץ מחשב של שיר, ומאפשר לאחרים להעתיק אותו, גם הוא מפר. זו זכות שמיועדת לטפל בהעתקות באינטרנט. נוסף על כך, בעלי הזכויות יוכלו עכשיו למנוע כל יצירה נגזרת, כלומר יצירה שמבוססת על היצירה שלהם, למשל צילום שמבוסס על ציור, או להיפך. במסגרת ההרחבות יש גם הארכה של תקופת ההגנה לצילומים, שתימשך עכשיו, כמו כל היצירות האחרות כמעט, למשך חיי היוצר ועוד שבעים שנה לאחר מכן.

בצד של המשתמשים, יש שינויים חשובים לא פחות. חוקים ופסקי דין לא יהיו מוגנים בכלל. מותר לעשות גיבוי לתוכנות מחשב, בתנאים מסוימים. הגנת השימוש ההוגן הורחבה. עד עכשיו, מותר היה להשתמש ביצירה ללא הסכמת בעלי הזכויות רק למטרות מוגדרות מאוד: ביקורת, מחקר, לימוד עצמי, סקירה או תמצית עיתונאית. עכשיו, הרשימה הזו נפתחה, ונוספו לה דוגמאות. הדוגמה החשובה ביותר היא הוראה ובחינה. מורה שיכתוב על הלוח שיר, אפילו של יענקלה רוטבליט, כדי ללמד אותו, יוכל לעשות זאת ללא חשש. לא מדובר בשימוש מסחרי, זה לא ישפיע על השוק של היצירה (אולי רק לטובה).

לגבי שימושים אחרים, שאינם נזכרים במפורש בחוק - יכול להיות שגם הם ייחשבו לשימוש הוגן, אבל פה תידרש הכרעה של בית משפט, במקרה של מחלוקת. שאלה חשובה מאוד לעניין הזה היא אם מותר יהיה לעשות הנדסה חוזרת לתוכנת מחשב, תהליך שכרוך בהעתקה של התוכנה המקורית.

החוק החדש מתיר לקיים העתקה זמנית, אם היא נוצרת באופן אגבי כחלק מהעברת היצירה ברשת תקשורת או כדי לאפשר שימוש מותר אחר ביצירה. בתי המשפט יצטרכו להכריע כאן אם הפרקטיקה המקובלת, שלפיה בחוזה הרכישה של התוכנה יש איסור על הנדסה חוזרת, יותר חזקה מהחוק.

בעלות, הפגנות ויוצרים מבולבלים

כמה יוצרים חשובים יצאו להפגין ברחובות נגד סעיף הבעלות. אחר כך סיפרו להם שהם ניצחו בגדול. למרבה הצער, השמחה מוקדמת מדי. השאלה היא שאלה של בעלות ביצירה: למי היא שייכת. ברוב המקרים, יוצר הוא הבעלים של היצירה שלו, ואותה הוא יכול למכור לאחרים, אם ירצה.

יש לכלל הזה שני חריגים. אחד, הוא כאשר מדובר בעובד: כתב שכיר (להבדיל מפרילנאסר) בעיתון, שמקבל משכורת סדירה, איננו הבעלים של הזכויות במה שהוא כותב. לשם כך הוא מקבל משכורת. כמובן, הכתב יכול לנסות להגיע להסכם עם המעסיק שלו, המוציא לאור, למשל, אם ירצה לכתוב ספר שמקבץ את מאמריו. החוק מאפשר, כמובן, להגיע להסכמות כאלה.

הוויכוח הגדול היה בקשר ליצירות אחרות, והמוזיקאים הובילו את המאבק. האם כאשר הם מקליטים שיר עבור מזמין, נניח מפרסם שרוצה להשתמש ביצירה לפרסומת, האם הם בעלי היצירה או המזמין?

המזמינים עשויים לרצות לעשות ביצירה שימושים נוספים, למשל למכור אותה לחברת טלפון סלולרי, כדי שתשמש כרינגטון. הצעת החוק המקורית של משרד המשפטים הציעה שהבעלים במקרה כזה יהיה היוצר או המזמין, לפי הכוונה שמשתמעת מההזמנה. היוצרים שכנעו את חברי הכנסת לשנות. בגלל הבלבול בעניין, הנה סעיף 35(א) כמו שנחקק אתמול. הסוף שלו הכי חשוב, ועליו שכחו לספר ליוצרים:

כלומר, היוצרת היא בעלת הזכות הראשונה, אבל זה לא סוף פסוק. לפעמים המזמין הוא הבעלים. מתי? אם היה הסכם מפורש, כלומר חוזה כתוב, אבל גם הסכם בעל-פה, וגם "במשתמע", כלומר בית משפט יקבע בדיעבד שהזכות היא של המזמין, אם הנסיבות מצביעות על זה, אפילו אם היוצר והמזמין לא דיברו מילה אחת על הנושא. מה יקרה עכשיו?

המזמינים הקטנים, שלא יודעים על החוק ולא מבינים אותו, לא יבקשו שהזכות תעבור אליהם. בעלי בתים שעושים שיפוץ לא צפויים לבקש מהאדריכלית שתעביר אליהם את הבעלות בתוכניות. זה גם לא מעניין אותם. משרד שמזמין פסל מיוחד כדי להציב בכניסה המפוארת לא צפוי לבקש העברת זכויות יוצרים. גם אותם מעניין הפסל, לא זכות היוצרים.

אבל, דווקא אלה שבתעשייה, למשל חברות טלפון סלולרי או משרדי פרסום - הם מתוחכמים, ילמדו את החוק, וידרשו שהזכויות יעברו אליהם, במפורש. יוצר שיסרב? אם הוא עברי לידר או שלמה ארצי, יש לו סיכוי טוב להצליח, אבל יוצרת חדשה שתסרב, יראו לה בנימוס את הדלת. מאחוריה יש תור ארוך. במילים אחרות, מי שמתהדר בניצחון, כדי שיחכה שנה שנתיים. מה שהיה הוא שיהיה, והלוואי שאני טועה.

מה עוד?

בחוק יש עוד חידושים חשובים, כמו למשל שינוי הפיצויים, העדפת צו מניעה, הגבלה של הזכות המוסרית, (הזכות לקרדיט ולמנוע שינויים מסלפים ומעליבים ביצירה). בחוק החדש אין הגנה משפטית על DRM, ויבורך משרד המשפטים שהחליט שלא לחוקק את ההסדר הבעייתי מאוד שקיים בארצות הברית. גם אין הסדרה ברורה של מצב של מי שאינו מפר במישרין אבל כן תורם להפרה, אבל על כל אלה עוד יש זמן להתווכח. בינתיים, ברכות למשרד המשפטים ובהצלחה ליוצרים באשר הם.