לא כדאי לזלזל בפסגת אנאפוליס. אמנם, ברור לגמרי שהאירוע יקדם אך במעט את פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם בכלל. אבל לא זו המטרה שלשמה יזמה קונדוליזה רייס את המפגש הקצרצר ורב-המשתתפים על אדמת ארצות-הברית. המטרה האמיתית והעיקרית של הממשל האמריקני היא לייצר באנאפוליס מפגן כוח דיפלומטי, כזה שיבהיר לכל הגורמים הבוחשים בזירה המזרח-תיכונית - כמו גם לדעת הקהל בבית - עד כמה איתן מעמדה של וושינגטון באזור ובפוליטיקה העולמית.
הצורך במפגן כוח שכזה נובע ממה שנראה כהיחלשות במעמדה של ארצות-הברית בזירה הבינלאומית, עקב המכות שספגה בעיראק; הקשיים בסיכול ההתחמשות הגרעינית של איראן; האיום על משטרו הפרו-מערבי של מושארף בפקיסטן; השתלטות האיסלאם הפונדמנטליסטי על עזה; והתחזקות הטליבאן באפגניסטן. אמריקה זקוקה עכשיו למפגן כוח שילכד סביבה מחדש את המחנה הפרו-מערבי וימריץ את בעלות בריתה להמשיך ללא רתיעה במאבק נגד כוונת האיסלאם הרדיקלי התוקפני להשתלט על האזור, על משאבי הנפט שלו ועל והנשק הגרעיני שכבר נמצא בו.
איך אנחנו יודעים שזו המטרה, שלשמה מכנס ממשל בוש את אירוע אנאפוליס? ראשית, רשימת המוזמנים הארוכה הכוללת לא פחות מארבעים מדינות וגופים בינלאומיים, ביניהם כאלה שהקשר בינם לבין הסכסוך באזורנו נע בין רופף ללא-קיים. הסימן המעיד השני הוא היעד הרשמי הצנוע עד מאוד שהוצב לכינוס, שאמור להיות מרשים ביותר בכמות ובאיכות משתתפיו: כדי להצהיר על "השקה מחודשת של המו"מ על הסדר הקבע" ולהביע תמיכה בינלאומית בו, אין צורך לכנס אירוע המוני שיימשך כמה שעות בלבד. מה שיקרה באנאפוליס זה לא ועידה עם תוכן, אלא - במקרה הטוב - פוטו-אופ על אדמת ארה"ב. הזדמנות צילום.
היעד האמיתי, הבלתי-רשמי הזה, גם מגדיר בבירור מה ייחשב כהצלחה או חלילה כישלון: המדד העיקרי הוא מי ישתתף ודרג הנציגים שיישלחו לאנאפוליס. נוכחות של שרי חוץ ומעלה תהיה הצלחה לאמריקה (וגם לשושבינים: אבו-מאזן ואולמרט). נוכחותם תהפוך את האירוע למפגן תמיכה מכובד ובעל משקל. ואם סוריה תשלח את שר החוץ שלה לאנאפוליס, זה יהיה בונוס מיוחד לממשל בוש. אבל אם ישלחו המדינות והגורמים החשובים ביותר, סעודיה ורוסיה למשל, נציגים בדרג שגרירים בלבד - אנאפוליס תהיה כישלון. סימן שני להצלחה יהיה הצהרה משותפת בגיבוי עולמי: אם לא תוקרא בסוף הפסגה הצהרה ישראלית-פלסטינית, ואם המשתתפים לא יביעו תמיכה בה – זה יהיה כישלון.
אסור לטעות: הסכסוך אצלנו הוא רק הקולב, שעליו בחר הממשל האמריקני לתלות את מפגן התמיכה באנאפוליס. אם מפני שזהו הנושא המזרח-תיכוני היחיד, שכבר קיים מעין קונצנזוס בינלאומי לגבי המתווה לפיתרונו (חזון שתי המדינות לשני העמים), ואם מפני שזה עניין חשוב מספיק ובעל פוטנציאל תקשורתי, שמצדיק משלוח נציגים שלפחות ייראו כשותפים למאמצי הפיתרון. מי שייעדר, לא רק שיוציא עצמו מרשימת המדינות שארה"ב מנהלת עימן דיאלוג ומתחשבת בדעתן - אלא גם יוקע כמתנגד למאמצי השכנת השלום במזרח התיכון.
לצד הכרה גורפת במנהיגותו, מעוניין ממשל בוש להפיק עוד שלושה הישגים מאנאפוליס: תמיכה בינלאומית במתווה "מפת הדרכים", שהגה הנשיא בוש; הכרה באבו-מאזן כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני (ושלילת הלגיטימיות של שלטון החמאס בעזה); הכרה דה-פקטו בזכות קיומה של ישראל מצד מדינות ערביות ומוסלמיות, שטרם השכינו עימה שלום פורמלי (גושפנקא ערבית ומוסלמית למתווה "שתי המדינות" מהווה הכרה-למעשה, גם אם עקיפה, במדינת ישראל; מעין אישור-מחודש להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, במלאות 60 שנה לקיומה של המדינה היהודית).
בכל אלה לא צריך לזלזל. ישראל צריכה להיות מעוניינת בחיזוק מעמדה של וושינגטון באזור וגם בהישגים הנלווים, שנראים זעירים בערכם - אבל הם צעדים במסע ארוך בכיוון הנכון. למרות הערכות המצב האפוקליפטיות
של ראשי קהילת המודיעין, אין כמעט סיכונים מנקודת ראותה של ישראל בהליכה לאנאפוליס. כבר עכשיו ברור שלא יתקבלו שם החלטות מחייבות, הנוגעות למהות הסדר הקבע (אולמרט, ברק ולבני - לא מעט בזכותם של ליברמן ואלי ישי - הצליחו לסכל כוונה של רייס להעניק לפסגה תוכן מדיני-ביטחוני ממשי, כזה שעלול היה לשמש בסיס לתביעות פלסטיניות עתידיות בלא תמורה מצידם). כמו כן, ברור שאין ברחוב הפלסטיני ציפיות גדולות מאנאפוליס. לכן לא יהיה בעקבות האירוע פרץ של אלימות בשטחים, או חלילה אינתיפאדה.
בין אם האירוע יצלח ובין אם ייכשל - השפעתו המיידית על חיי היומיום בין הירדן לים תהיה כקצף על פני המים. לעומת זאת, סביר להעריך שהאירוע יחזק את אבו-מאזן, שיקבל הכרה בינלאומית בזכותו הבלעדית להנהיג את הפלסטינים ולהתחייב בשמם. בנוסף לכך, הוא מקבל חבילה נאה של הטבות מישראל לקראת הוועידה, מה שממילא מעלה את הפופולריות שלו, או לפחות לא מזיק לו בקרב תושבי הגדה.
הכופתאות מבחינתנו הן, כאמור, הכרה עקיפה מצד מדינות ערביות ומוסלמיות, ונקודות זכות שנקבל מממשל בוש ומדעת הקהל הבינלאומית. ולאלו נזדקק מאוד, אם וכאשר תגיע השעה לצאת למערכה גדולה ברצועת עזה. מלבד זאת, ישראל מרוויחה זמן שבמהלכו אולי יתחזקו פוליטית ההנהגה שלנו וההנהגה הפלסטינית, שיחד יהיו מסוגלות להגיע להסכם מחייב ולבצעו. אולמרט, בלכתו לאנאפוליס, מקודם לדרגה של "אתרוג בכיר" בקרב השמאל הישראלי - מעמד שהוא עלול להזדקק לו, אם החקירות נגדו יניבו כתבי אישום. הכל כמובן מותנה בהצלחת הוועידה, או יותר במדויק - בתווית שתבחר עבורה התקשורת העולמית.
