שתי קוקיותיה נתלו מעל אוזניה כמו שני פעמונים צילום: ויז'ואל/פוטוס
זה היה עוד בימים שהתחפושת היחידה שניתן היה לקנות היתה של מלכת אסתר, ואני התחפשתי לאביר אייבנהו. אמא הכינה לי תחפושת עם חרב, מגן וקסדה עם נוצה וחרך לעיניים, ובאותו יום בכיתה א' הייתי משוכנע לחלוטין שאני אביר"
כל הילדים פרצו אל חצר בית הספר ומלאו אותה בהמולה ילדותית וחסרת דאגות. רק אני עמדתי לבד, צמוד אל קיר הבניין. לא היה לי עם מי לשחק. זה היה לפני שהבנים הבינו שנפל לידיהם אוצר, כי הנה יש מי שיהיה מוכן להיות שוער במשחקי הכדורגל בהפסקות. זה לא לקח להם הרבה זמן להבין"
הסתכלתי על אורית. היא היתה בת. זה כל מה שהכרתי עד אותו בוקר, שיש בנים ויש בנות, כלומר שאנחנו בנים והן בנות כאלה, שמשחקות בבובות ולובשות שמלות ואומרות "איכס" ו"איף" ולא יודעות לשחק כדורגל. סיפור נוסטלגי בהמשכים
פורסם:
25.11.07, 10:10
המנהלת תופפה בעקביה על פני המרצפות האפורות שקובצו למסדרון הארוך בבית הספר החדש. אמא אחזה בידי ומידי פעם הפנתה את מבטה לעברי וחייכה, מנסה ללא הועיל לשדל אותי להמתיק את פרצופי החמוץ ולהרים את סנטרי שדבק לעצם הבריח השמאלית שלי.
בעודי גורר את רגליי המסונדלות ומדלג לסירוגין בנסיון להדביק את צעדיה של אמא, האזנתי מסוקרן לרשרוש שבקע מהתיק החדש והגדול שנשאתי על גבי, כמו תקתוק שעון הקוצב את הזמן הקצר שנותר לי בטרם אשוגר אל חיי החדשים. נעצרנו מול אחת הדלתות הירוקות שבמסדרון.
המנהלת הקישה על הדלת, נכנסה והחלה מתלחשת עם המורה. אמא התכופפה לעברי ולחשה באוזני: "אוֹדי, אתה יודע שאוֹדי זה שם של ילד קטן. אתה כבר לא ילד קטן. מהיום, כשתשאל לשמך תשיב ששמך אוהד. אוהד, זה שם של ילד גדול. אתה ילד גדול עכשיו".
כך, בקצה מסדרון ארוך, בכיתה ב', חדלתי להיות "אוֹדי" והתחלתי להיות מישהו אחר שלא הכרתי.
כבר ידעתי שאני מאוד גבוה יחסית לגילי וגם, שפרט לאבא, אנחנו קצת כהים במשפחה, אבל החוויה הראשונה שצרבה את זה בתודעתי המתינה לי שם, בקצה המסדרון, כשעמדתי מבוייש בפתח הכיתה החדשה, צובט בעצבנות את שולי מכנסיי הקצרים, כי מספר שניות לאחר שצצה דמותי הצנומה והשחומה בפתח הכיתה התמלא חלל החדר בקריאותיהם מחרישות האוזניים של חברי לכיתה החדשה, שהביטו בי והחלו צועקים " אוֹל-סִי פֶּה-רִי! אוֹל-סִי פֶּה-רִי! אוֹל-סִי פֶּה-רִי! אוֹל-סִי... ", וחיוכי שב אלי, בגלל שאהבתי את אולסי פרי.
נשבעתי אמונים לכל בנות השכונה
פתאום נשכחו ממני רחובותיה המאובקים של העיר ממנה הגעתי. נשכח ממני גם בית הספר הישן בו זכיתי במקום השני בתחרות התחפושות בפורים שנה לפני כן (ילדה מגודלת מכיתה ד' זכתה במקום הראשון. היא אמרה שהיא התחפשה לטווס. עד היום, בכל פעם שאני יושב בתוך האוטו באחד ממתקני שטיפת המכוניות האוטומטיים, פונפוני הענק המסתובבים מזכירים לי אותה).
זה היה עוד בימים שהתחפושת היחידה שניתן היה לקנות היתה של מלכת אסתר, ואני התחפשתי לאביר אייבנהו. אמא הכינה לי תחפושת עם חרב, מגן וקסדה עם נוצה וחרך לעיניים, ובאותו יום בכיתה א' הייתי משוכנע לחלוטין שאני אביר. אחר הצהריים עמדתי בכניסה לבית הישן, אוחז בידי חרב עץ וחובש קסדת בריסטול כסופה. נשבעתי אמונים לכל בנות השכונה והבטחתי שאין להן כל סיבה לחשוש, כי כעת האביר אייבנהו שומר עליהן. מזל שחבשתי את הקסדה – מעטים זיהו אותי.
אבל באותו רגע בפתח הכיתה החדשה, כשהילדים צעקו לי "אולסי פרי", הרגשתי כוכב ושכחתי את האביר אייבנהו (יום אחד מישהי תאמר לי שאני לא אביר - ותלך).
במהלך השיעור הראשון גיליתי ששכחתי להביא מחברת עם משבצות, וילדה בשם מירב נתנה לי אחת מיותרת שהיתה לה. 20 מחברות משבצות החזרתי לה מאז, כי עד סוף כיתה ו' דאגה להזכיר לי מידי פעם "אתה זוכר שאתה חייב לי מחברת עם משבצות?".
פתאום נשמע הצלצול להפסקה והבנתי שהמורה כנראה עדיין חדשה, כי היא לא ידעה שהצלצול הוא בשבילה. כל הילדים פרצו אל חצר בית הספר ומלאו אותה בהמולה ילדותית וחסרת דאגות. רק אני עמדתי לבד, צמוד אל קיר הבניין. לא היה לי עם מי לשחק. זה היה לפני שהבנים הבינו שנפל לידיהם אוצר, כי הנה יש מי שיהיה מוכן להיות שוער במשחקי הכדורגל בהפסקות. זה לא לקח להם הרבה זמן להבין.
" פסססט... פסססט..." היה נדמה לי שאני שומע משהו והפנתי את מבטי ימינה. מאחורי אחת הברזיות ראיתי את אחד מילדי הכיתה, כורע ברך ומסמן לי בידו שאתקרב. "פסססט... פסססט...".
ניגשתי.
"קוראים לה אורית. אני עוקב אחריה"
הבנתי שאנחנו מסתתרים מאחורי הברזיה, אבל לא הבנתי למה. לאחר מספר רגעים פנה אלי: "אתה רואה את הילדה הזאת?" הצביע לעבר אחת מבנות הכיתה ששיחקה עם חברותיה בחצר, "אתה רואה אותה? קוראים לה אורית. אני עוקב אחריה", לחש, משתף אותי בסודו הגדול.
הבטתי בו מבולבל, אבל הוא נראה מאוד רציני.
"אתה רוצה שנעקוב אחריה ביחד?" שאל בלחש.
"בסדר", השבתי. לא ראיתי משהו יותר טוב לעשות.
הסתכלתי על אורית. היא היתה בת. זה כל מה שהכרתי עד אותו בוקר, שיש בנים ויש בנות, כלומר שאנחנו בנים והן בנות כאלה, שמשחקות בבובות ולובשות שמלות ואומרות "איכככס" ו"איפפפף" ולא יודעות לשחק כדורגל, ואורית היתה בת.
אני לא יודע מה קרה בדקות שחלפו עד תום ההפסקה. אני רק יודע שבשיעור אחר כך לא יכולתי שלא לבהות באורית. לא ידעתי שבנות יכולות להיות כאלו... כאלו... מפחידות, כלומר מקסימות, זאת אומרת מפחידות ומקסימות. זה מה שהרגשתי בשיעור שאחרי ההפסקה ההיא, שאני מוקסם ונרגש, אבל גם מת מפחד מהדבר הלא מובן הזה שהחל מבעבע בי.
בתום יום הלימודים הראשון בבית הספר החדש הגיעה אמא לאסוף אותי הביתה. בחולפנו על פני שער הברזל ביציאה מבית הספר, בעודי אוחז בידה החמה של אמא, הבטתי לאחור אל החצר הגדולה. אורית עמדה שם, נושאת על גבה תיק אדום, שתי קוקיותיה נתלו מעל אוזניה כמו שני פעמונים. היא לא ראתה אותי. אמא משכה בידי, ואורית חמקה משדה הראייה שלי.
לא סיפרתי לאמא. כשהגענו הביתה מיהרתי להסתגר בחדרי החדש. ישבתי מכונס בעצמי על המיטה ובהיתי בסטיקר שהדבקתי יומיים קודם לכן על חלון החדר: "כולנו אומרים בחיוך – תודה, בבקשה, סליחה". חייכתי וגלגלתי את המלים על לשוני: "תודה אורית, בבקשה אורית, סליחה אורית" וחוזר חלילה, עד שהגיעה אמא ותלשה אותי מבלבולי הילדותי אל ארוחת הצהריים.
בערב חזר אבא מהעבודה והניף אותי על ידיו כדי שאוכל לגעת בתקרה, כי תמיד, כשאבא היה חוזר מהעבודה, הייתי רץ אליו והוא היה מניח את תיק הג'יימס בונד השחור שלו על הרצפה ומניף אותי באוויר כדי שאוכל להגיע לתקרה. אחר כך היה מחבק אותי, נושק על מצחי ומניח אותי בעדינות בחזרה על הרצפה. לא תיארתי לעצמי אז, ששנים אחר כך אהיה זה אני שאתמוך בכתפיו הרזות, ארים אותו ממיטת חוליו ואלווה אותו אל קץ תמימותי.
