מאיה תכף תמריא עם אסף, וערן יישאר לבד
כבר חצי שעה הוא דוהר על אופניו, מנסה לנצח את הזמן. שלא יברחו לו שניהם. הוא מוכרח לראות את מאיה. להגיד לה... להגיד מה? בקומדיות הרומנטיות אין הוראות למקרה ששני החברים הכי טובים שלך מתרחקים יחד. מתוך ספר חדש, "שלושתם"
כבר חצי שעה הוא דוהר קדימה, מנסה לנצח את הזמן. שלא תיסע לו. שלא יברחו לו שניהם וישאירו אותו כאן, לגמרי לבדו. הוא מוכרח-מוכרח-מוכרח לראות את מאיה. להגיד לה –
כל הקומדיות הרומנטיות שמאיה הכריחה אותם לראות איתה בווידאו צפו לו במוח כבועות צבעוניות. ברגע האחרון, הרגע אחרי האחרון, כשהגיבורה כבר ישובה במושבה במטוס, מבטה בוהה בחלון המלבני ופניה עגומים, ממהר הגיבור, שתובנת אהבתו הבזיקה בו כמכת ברק, לעצור מונית ברחובה ההומה של העיר. סוף סוף הוא מתיישב במושב האחורי. הנהג מלהג על משהו. הוא אומר כן ומהנהן בלי להקשיב. מה כן? מתרגז הנהג. אתה מאמין שישו רצה שנחיה עם בני זוג מאותו המין? לא יודע, ממלמל הגיבור הנואש, מעייניו נתונים לרמזורים המאדימים בכל צומת. הוא מקלל "פאק" משהו, פורץ החוצה ורץ את עשרים ושניים הקילומטרים הנותרים במו רגליו.
מנועי המטוס משמיעים גרגור עמום. הדיילות מתבקשות לסגור את הדלתות ולהתכונן להמראה. הגיבורה נאנחת, משלימה עם גורל מר של בדידות נצחית, ואז מבחינה מזווית עינה באהבת חייה רץ אחוז אמוק על מסלול ההמראה. היא צועקת לדיילת לעצור את המטוס, הדיילת ממהרת לתא הטייס ושואגת, עצור את המטוס! כאילו מדובר במקרה חירום, התקף לב של שר החוץ או טיל מחוץ לחלון. המטוס בולם בצווחת גלגלים במרחק חצי מטר מרגליו של האהוב העקשן. האהובה, מצדה, דוהרת בעליצות לדלת ופוערת אותה לרווחה. האהוב מדלג על כבש המטוס ובגדיו כלל אינם ספוגי זיעה אחרי ריצת המרתון שסיים זה עתה, ורק בלוריתו הענפה פרועה מעט. הנוסעים מוחאים כפיים כאשר הגיבור, שחלף על פני דיילות חמוצות, דלפקים עמוסים ואנשי ביטחון שחיטטו בנעליו, צועד בצעד רחפני לעבר הגיבורה, המרחפת אף היא לקראתו. הם נופלים זה בזרועותיו של זה ומקנחים בצרפתית ארוכה, לא משגיחים בטפיחותיה ההולכות וגוברות של הדיילת על כתפם, ובבקשתה שישבו כבר לעזאזל, ויחגרו חגורות, המטוס עומד להמריא.
כמה צחקו בקומדיות האלה, כמה לעגו הוא ואסף למאיה, מה קרה לך? ממתי את אוהבת סרטי שטויות? מאיה כמעט התנצלה. שוב נטש אותה בחור מסוקס. בבקשה, היא מוכרחה תיקון. אולי בכלל כדאי שבנים יראו יותר קומדיות רומנטיות ופחות סרטי פעולה, אז העולם יהיה מאוזן יותר, פחות מלחמות ויותר אהבה. תלמדו קצת, היתה נוזפת בהם, הרי רק בגלל הסרטים האלה אני מחכה להפתעות כמו פרחים ביומולדת או טבעת בקינוח. נכון, עם המזל שלי הייתי בולעת את הטבעת, ובעצם זה די מטומטם להכניס טבעת לקינוח. אפילו מסוכן. איך אפשר לנחש שיש משהו בתוך הקצפת? כן, אני אשה צינית ומפוכחת, והשאיפות שלי קצת יותר גבוהות מלמצוא חן בעיני איזה ברמן בעל השכלה אלכוהולית גבוהה, אפילו בעיני בעל ידע ברב-תרבותיות של עולם האלכוהול, אבל נעים לראות גברים שממש אומרים מה הם מרגישים, גם אם זה אמריקני, תבניתי ומופרך!
הם צחקו עוד קצת והשביעו אותה שבפעם הבאה יראו סרט מדע בדיוני על היום האחרון לקיומו של העולם או משהו דומה, והיא היתה נשבעת, אבל אף פעם לא הלכה איתם ל"סרטי הילדים" שלהם, כפי שקראה לזה.
הוא לא צחק עכשיו. אמנם לא רץ את הדרך ברגליים, אבל מאיה תהיה גאה בו, לרכוב על האופניים את כל הקילומטרים האלה, ועוד בחושך, בכל זאת למדת משהו, היא תלחש על אוזנו לפני שיחבק אותה בפתח המטוס העומד להמריא. אבל גם אסף שם, צבטה בו מחשבה. בקומדיות הרומנטיות אין הוראות למקרים כאלה.
זרועותיו נמתחו, אצבעותיו ליפפו את ידיות הפלסטיק. הרגליים הניעו קדימה, קדימה.
כשהיו ילדים הציע אסף שכאשר יגדלו יגורו יחד. תמיד. הם ישחקו כמה שירצו, ויעשו אמבטיה יחד, וישפריצו מים וישחקו מ-חבואים ותופסת, ואף פעם לא יתנהגו כמו מבוגרים, ומאיה התפרצה, יופי! ככה לא יצטרכו לבחור דבר אחד, כי זה מה שהורס הכול, לבחור רק ממתק אחד מתוך הצלוחית, ורק פרוסת עוגה אחת, ואמא מרשה רק תוכנית טלוויזיה אחת, ומתנה אחת מכל אחד ביום ההולדת, וטיול שנתי אחד, וחיית מחמד אחת – או אוגר או ארנבת, שתמיד מתה בסוף בלאו הכי, ויום שבת אחד, חופש גדול אחד, ולהיות כל פעם רק במקום אחד, אי-אפשר גם בבריכה וגם בלונה פארק באותו זמן, ורק פעם אחת להיות בת עשר ורק פעם אחת לחיות. זה מרגיז.
היא הציעה שיכרתו ברית כדי שלא יוכלו להתחרט
כן, זה מרגיז, אמר ערן, אבל גם מתים רק פעם אחת. מאיה התעקשה שזה לא אותו דבר, לחיות פעם אחת ולמות פעם אחת, כי למות זה לכל החיים. אסף שאל את ערן אם הוא רוצה להתחתן עם מאיה. ערן אמר, למה לא? ואסף רקע ברגלו, גם אני. מאיה הודיעה שהיא בכלל לא רוצה להתחתן עם אף'חד אבל לא אכפת לה לשחק איתם כשתגדל ולגור איתם. עם שניהם, מה יש. היא הציעה שיכרתו ברית כדי שלא יוכלו להתחרט, ברית של רוק ודם כמו שעושות חבורות של ילדים בספרים מפעם. היא ירקה לכף ידה הקעורה וערבבה את הרוק בטיפת דם שהגירו מדקירה שדקרה אותם באצבע עם מחט של זריקה אמיתית שאמא שלה הביאה לה מהעבודה שעבדה בה אז, מנקה במרפאה של קופת חולים, והם נשבעו שיחיו יחד, אם אפשר בבית על עץ בפארק הירקון ליד האגם, ואף פעם לא יפרו את הברית הזאת ויגורו עם מישהו אחר. אבל שנה אחר כך, כששאלו אותה אם היא עדיין רוצה להיות איתם כל החיים, הצחוק שלה התגלגל כמו כדורי לוטו בהגרלה בטלוויזיה, אני לא יודעת מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה...
מאיילון גלש לכביש מספר אחת. הוא עצר לרגע כדי לשתות ושפך מעט מים על הראש. שיערו הארוך נהיה דבלולי מהלחות ומהזיעה. בגללה הוא מפסיד ערב בבנק"י. דיון בנושא רפורמה מול מהפכה וקריאה במניפסט. כמעט אף פעם לא הפסיד ערב. היה זמן שקיווה שיוכל לשכנע את מאיה לבוא. גם היא התנגדה לעוני ולאלימות ולמצב, אבל אז בדיוק החלה עם המרוץ הזה שלה לתואר המזדיינת המצטיינת. היא היתה צריכה להתאמן הרבה בשביל להצטיין, ובמקום לבוא איתו להפגנות, הלכה לאיבוד בכל מיני בָּרים וקעקעה את עצמה לדעת.
הוא רכב בצד הכביש, דוהר קדימה כמו לאסי, מוכרח להגיע בזמן, לעצור אותה, לעצור את אסף, שלא יברחו לו. את שניהם הוא אוהב. אוהב. המילה הזאת התערבלה בראש שלו, מהדהדת כמו הדים במערת הנטיפים בטיול ביצפר, כשהלכו חבוקים, אסף באמצע, אסף, שנראה בן שתים-עשרה בכיתה ט' ופתאום צמח פרא, לא עוצר במטר תשעים.
הייתי חרא של חבר, נטשתי אותך כשהיה לך הכי קשה
אסף, אסף, הייתי חרא של חבר, נטשתי אותך כשהיה לך הכי קשה. סליחה, אספי. אני מבקש שנגור יחד, שלושתנו, כמו ז'יל וז'ים אבל יותר שמח, תסלח לי, אסף? הוא שחזר את הדברים שיאמר עוד מעט, כשיגיע, הרי לא התראו מאז... אולי רק פעם אחת במקרה, ברחוב. אסף היה במדים. השיער הקצר חשף את פניו הרזים. דווקא המדים הפכו אותם לפגיעים יותר, כאילו היה ילד עייף שלבש תחפושת של חייל. ערן שאל מה נשמע בצבא, ואסף אמר בסדר, חרא, ושאל איך עם הזקנות בשירות הלאומי וערן אמר שהן חגגו איתו, אבל אחת אחת מתו פתאום, אולי מרוב חגיגות, ועכשיו הוא עובד במעון של אוטיסטים בחולון. אסף שאל אם יצא לו לפגוש את מאיה. לפעמים, במקרה, השפיל ערן ראש והוסיף שהוא מוכרח לרוץ, הילד שהוא חונך מחכה לו. אסף אחז בזרועו ואמר שהם חייבים לדבר. ערן הנהן, ומשהו בתוכו נסגר. הוא ידע שאסף חושב בדיוק על מה שהוא חושב. אז נדבר, הם הבטיחו כשנפרדו, ולא דיברו.
הוא הסתכל על המספרים הזוהרים בשעון היד שלו, שעון של צוללנים. אחת-עשרה ושלושים ושמונה דקות. המטוס ממריא בשתיים בלילה. בטח שיספיק, ברוחב! ואם לא? השרירים המאומצים עייפים וכל הגוף כואב. בסרטים זה נראה כל כך קל, וגם מגיעים הרבה יותר מהר.
הוא נזכר איך נפגשו הוא ומאיה ואסף. איך לאט לאט הפכו לשלישייה. אף אחד לא העז להתקרב אליהם. הם היו תמיד שקועים במשהו סודי משלהם. הרעיונות המטורפים היו בעיקר של מאיה. למשל כשזחלו לתוך גלילי קרטון גדולים שהמתינו למשאית הזבל, והתגלגלו במדרון, על המדרכה, ליד כיכר היל. מאיה קראה להם "נקניקייה בלחמנייה". ערן התעקש להיות נקניקיית טבעול כי הוא צמחוני. מאיה שאלה אותו למה הוא תמיד צריך להיות משהו אחר מכולם. הוא ענה לה שהוא הרגיל, והאחרים הם "אחרים". היא קירבה אליו את הראש עד שקצות האפים שלהם נגעו זה בזה ושאלה מה היא, אחרת, או רגילה כמוהו. הוא ענה לה שהיא "אחרת" אחרת.
כשנפרדו, לפני שהלכו לאכול ארוחת ערב, שאלה אותו מאיה אם היה מוכן למות בשבילה. הוא אמר מיד כן, כי ידע שזאת התשובה הנכונה, אבל היא סטרה קלות על לחיו, טמבלון, מה פתאום שתעשה דבר כזה בשביל מישהו?
את אסף שאלה, צוחקת, אם היה מוכן להרוג בשבילה. הוא אמר שלא. היא חשבה לרגע ואמרה, ואם מישהו רע מאוד יחטוף אותי, לא תהרוג אותו כדי להציל אותי?
אז כן, אמר אסף.
היא ניתרה מעל גלילי הקרטון, הלוך ושוב. אבל אז אני לא אוכל להיות איתך, כי אסור להרוג!
מבולבל, ניסה אסף להסביר שלא התכוון להרוג ממש, רק במשחק, אבל ערן לא חזר בו, ואמר שהיה מת בשבילה אם היה צריך. היא צחקה את צחוק פעמוני הרוח שלה, ורק כשהגיעו לבית שלה, לפני שנעלמה בין עמודי הבניין קלופי הצבע אמרה בין צהלות הצחוק שהם בכלל לא שאלו אותה אם היתה הורגת או מתה בשבילם.
היית? שאלו בקול אחד.
היא התרחקה באפלולית עד לכניסה לבית וחייכה, פעם תדעו...
- מתוך הפרק הראשון בספר "שלושתם", מאת אסתי ג' חיים (הוצאת "ידיעות - ספרים")
