כשהעם אומר את דברו

מר הוגו צ'אבס, נשיאה גדול הפה של ונצואלה, עשה את הטעות שעושים לא פעם ראשי משטרים סמכותיים, דיקטטורות-בדרך: הוא הלך לשאול את העם "האם אני יפה". העם ענה לו: אתה מכוער.

היו לו, לצ'אבס, סיבות משלו להניח שהתשובה תהיה אחרת. הרי מאז עלותו לשלטון הוא הפך את וונצואלה מיצואנית הנפט שדורגה במקום השישי בעולם, ליצואנית המהפכה מספר 1. הוא מתעמר בפומבי בנשיאים של מעצמות וממלכות, הוא ממציא פטנטים כלכליים, חברתיים וממשליים והוא מעלה את הרייטינג של עצמו בהופעות טלוויזיה הזויות, שכמותן ייתכנו במדינות בעלות פרופיל השכלתי נמוך.

להערכת כלכלנים מחוץ לממשל צ'אבס, ההכנסות מיצוא הנפט של ונצואלה מגיעות ל-65 מיליארד דולר לשנה, סכום משמעותי עבור ארץ כה ענייה. מה נעשה עם הכסף? מעטים יודעים. במדרג השקיפות הבינלאומי תופסת וונצואלה את המקומות האחרונים. עשרות מיליארדי דולרים הוזרמו בלי בקרה לפרויקטים חברתיים שאמנם הפחיתו את העוני מ-40% ל-30% מהאוכלוסייה (לפי הסטטיסטיקה הרשמית), אבל לא על-ידי יצירת תשתית יצרנית והרחבת תעסוקה אלא בעיקר באמצעות סובסידיות, תמיכות, קצבאות וסעד ישיר. האינפלציה בוונצואלה מגיע לשיעור שנתי של 17% עד 20% והאבטלה עדיין תקועה ברמה של 10% מכוח העבודה.

תחת משטרו של צ'אבס הצליחה ממשלת ונצואלה לשקוע בגרעונות למרות כספי הנפט, והיא מושכת מדי פעם סכומים לא-ידועים מקרן הדורות הבאים, האמורה לשמש ערובה לשנים בהן יאזל או יוזל הנפט. החברות הממשלתיות חדלו לפרסם מאזנים כספיים והשחיתות משתוללת בכל רמות הממשל.

עם חטוטרת כזו על גבו הלך צא'בס לבקש את אמון העם, במשאל עם. אחד הסעיפים הבולטים במשאל היה חיסול, הלכה למעשה, של הבנק המרכזי של וונצואלה והכפפתו לקפריזות פוליטיות של צ'אבס עצמו, המעוניין לשים את ידו גם על המכונה להדפסת הכסף.

אילו אושרה "רפורמה" זו במשאל עם, הייתה מתחוללת בריחה המונית מהמטבע המקומי: אף אחד לא רוצה להחזיק בכסף של מדינה שאין בה בנק מרכזי ויש בה נשיא ששפיותו הכללית מוטלת בספק ואי-שפיותו הכלכלית לא מוטלת בספק.

אבל צ'אבס, כדרכם של מדינאים החיים בבועה של הערצה ומנותקים מהזרמים העמוקים בתוך עמם, החליט להמר על הפופולאריות האישית שלו. הוא דרש מאזרחי ונצואלה לראות במשאל העם הצבעת אמון בעדו או נגדו.

דרש – וקיבל. 73% מבעלי זכות הבחירה בוונצואלה הביעו אי-אמון בצ'אבס. זאת למרות מסע בחירות היסטרי ומאיים, למרות שליטתו באמצעי תקשורת המוניים ולמרות שוחד הבחירות שחילק ביד נדיבה. בפועל, אמרו "לא" לכל סעיפי משאל העם 51% מהבוחרים, אבל רק 56% מבעלי זכות בחירה הטריחו את עצמם לבוא ולהצביע. במשטרים סמכותיים מהסוג השולט בוונצואלה, אי-השתתפות במשאל העם היא מחאה ברורה ואת הנעדרים צריך לספור כמתנגדים. כשהעם היה עם צ'אבס, שיעור ההשתתפות במשאלים התקרב ל-90%. שיעורי השתתפות נמוכים במיוחד נרשמו הפעם דווקא בשכונות העוני של הבירה קראקס.

אפשר שהתבוסה לא תשפיע על דרכו של הוגו צ'אבס והוא ימשיך להתפרע ולהרוס את ארצו, אף שקיבל את תוצאות ההצבעה בהפתעה ולפי הדיווחים של מקורביו היה "שבור לגמרי". צ'אבס, כמו דיקטטורים אחרים, כנראה נעלב עד עומק נשמתו מכפיות הטובה של העם, שמשום מה לא רצה לוותר מרצונו הטוב על הדמוקרטיה.

אכן, יש בעיה עם דמוקרטיה: היא לא ניתנת לחיזוי ולמניפולציה. כשנותנים לאזרחים זכות לבחור באורח חופשי, ואפילו לצעוק באורח חופשי, הם מנצלים אותה עד תום ועושים חג לעצמם. פתאום יש להם מצפון, פתאום יש להם שיקול דעת. השמרנים באיראן נכוו פעם אחת כשהתירו בחירות כמו-חופשיות ונדהמו לראות את חתאמי הרפורמי נבחר לנשיא בניצחון

סוחף. הם לא חזרו על השגיאה: לאחר שהודח (למעשה) חתאמי, לא התאפשרו יותר בחירות דמוקרטיות או חצי דמוקרטיות בטהראן. גם ה"קומוניסטים" הסינים, שכה אוהבים את הקפיטליזם ואת כלכלת השוק הפרועה, לא מוכנים לרגע להמר על תוצאות של בחירות חופשיות בארצם. אז אין בחירות בסין וברוסיה מקיימים רק כאילו-בחירות.

מבחינתם, צודקים המשטרים המפחדים מהרפיית החגורה ומן הדמוקרטיזציה. דמוקרטיה אולי אינה שיטת הממשל האידיאלית אך היא שיטה הכי טובה להעביר מסר מהעם אל הפוליטיקאים: לכו הביתה, נמאסתם.