מה הרווחנו מהחברות בין קונדי לציפי?
זכותה של ציפי לבני להתיידד כרצונה, אבל לא על חשבון האינטרסים של מדינת ישראל, שהפכו למרמס במהלכים המדיניים האחרונים
בכל פעם שאני נתקל בדיווח תקשורתי על הידידות המופלאה המתקיימת בין שרת החוץ שלנו, ציפי לבני, לבין שרת החוץ האמריקנית, קונדוליזה רייס, אני נזכר בשיחה שהתקיימה בין מנהיגי ישראל וצרפת. דוד בן גוריון דיבר על "צרפת ידידתנו ובעלת בריתנו", ושארל דה-גול ענה, "לצרפת אין ידידים ואין אויבים. לצרפת יש אינטרסים." האם לבני מבינה את זה?
נתחיל מאנאפוליס, פורום סגור של בכירי נציגי המדינות לוועידה. "אני", אמרה רייס בסיכום, "יודעת מה זה כשאוסרים עליך ללכת בדרך מסוימת או לעבור בצומת מפני שאתה פלסטיני. אני מבינה את תחושת ההשפלה וחוסר האונים". המסקנה הנובעת מזיכרונות הקיפוח של ילדה שחורה בעידן הגזענות של אמריקה, ברורה: במזרח התיכון הרעים הם הישראלים. הפלסטינים הם הקורבן התמים.
לבני שותקת.
חודש קודם, בירושלים, רייס משווה את מאבקם של הפלסטינים לזה של האמריקנים-אפריקנים לזכויות אזרח, ואת אבו מאזן למנהיג מתון המחויב לשלום כמו מרטין לותר קינג!
לבני שותקת.
אחורה לשנת 2003. בוש מציע את מפת הדרכים. התוכנית פוגעת באינטרסים הישראלים, והממשלה מתקשה לתמוך בה. לבני הוגה 14 נקודות הסתייגות. חברי הממשלה תומכים ומדגישים: הנקודות מהוות חלק בלתי נפרד ותנאי הכרחי לביצוע המפה. האמריקנים מצפצפים על ההסתייגויות ופונים למועצת הביטחון של האו"ם, שמעבירה את המסמך כהחלטה הצהרתית, בלעדיהן.
לאור הידידות בין השרות, קיווינו שהתהליך לא יישנה. התבדינו. יומיים אחרי אנאפוליס, מבלי להיוועץ בישראל, שוב ניסו האמריקנים להעביר במועצת הביטחון את "הצהרת הכוונות" של הוועידה כהחלטה. ראש הממשלה עצר את ניסיון המחטף האמריקני, אבל איפה לבני? ידעה ולא דיווחה, או חמור יותר – כלל לא ידעה? מה מרוויחה ישראל מהידידות, אם קונדי לא טורחת לתאם מהלך שכזה עם ציפי?
לבני שותקת.
באנאפוליס, פסגת הישגיה, הניחה לבני את ישראל והטרור הפלסטיני על אותו מישור מוסרי, כשניסחה, יחד עם אבו מאזן וקונדוליסה, את "הצהרת הכוונות" של הוועידה, התובעת מהצדדים "להתעמת עם הטרור וההסתה, בין אם היא ישראלית ובין אם פלסטינית".
המסמך כמו הוועידה, מתמקדים באינטרסים הפלסטיניים: הקמת מדינה; דיון בכל נושאי הליבה, דוגמת הכנסת פליטים לישראל, שאף ממשלה לא היתה מוכנה אפילו לדון בהם; ויתור על עמדתנו והסכמה למסגרת זמן לסיום המו"מ, תוך התעלמות מוחלטת מ- 14 הנקודות שהוצמדו למפת הדרכים; בהסכימה שהשיפוט במחלוקות בינינו לפלסטינים יהיה בידי האמריקנים, הפקיעה ישראל מידיה את הריבונות להכריע בדברים החיוניים לביטחונה. הממשל, שמעלים עין מההסתה הנלמדת בבתי ספר הפלסטינים, כפוף להנחיות שרת חוץ, שבעיניה אבו מאזן הוא מרטין לותר קינג, יחליט אם הם המסיתים או שבעצם ישראל מסיתה. "השופט" שמינתה קונדי, הגנרל ג'יימס ג'ונס, ידוע כצונן ביותר כלפינו וקשור עם האינטרסים הכלכליים האמריקנים במדינות ערב.
שום אזכור לזכויות ולאינטרסים הישראליים. אפילו הסדר, שנקבע מפורשות במפת הדרכים - פירוק תשתית הטרור הוא תנאי לכל התקדמות, נעלם כליל. אדרבא, ישראל היא שצריכה להוכיח כי כוונותיה לשלום רציניות, על ידי הסרת מאחזים והקפאת התנחלויות.
שום אזכור למכתב בוש בדבר הישארות גושי ההתנחלות, שאולמרט ראה בו הישג היסטורי, או לגבולות בני הגנה לישראל.
ושוב, כמו באוסלו, אנחנו מסכימים לתת להם רובים, הם כבר מקבלים שיריוניות, האמריקנים כבר התחייבו לאמן את כוחות הביטחון שלהם, וכבר ידוע שיקבלו מיליארדי דולרים.
הערה: לקראת הוועידה תבעה קונדי, כמחווה, שחרור מאות אסירים פלסטינים. לבני, במקום לתבוע בתמורה לשחרר אסיר אחד - יונתן פולארד - שותקת.
בזמן שציפי מתבוננת בקונדי בעיניי תלמיד תיכון מאוהב, רייס, סטודנטית מצטיינת במדעי המדינה, הפנימה את משנתו של דה גול: למנהיגי מדינות אין "ידידים". יש להם אינטרסים. כשליחתו של בוש בקדנציה האחרונה, היא מבקשת להשאיר חותם. וכבר תוקפת את ישראל על המשך הבניה בהר חומה. האינטרס שלה ברור, והיא מנצלת את הידידות כדי לקדם אותו.
זכותה של לבני להתיידד כרצונה, אבל מדינת ישראל זקוקה בדחיפות לשר חוץ שייצג את האינטרסים שלה.
