השביל חכם יותר מההולכים בו
"שביל הוא דרך החיים שבה הולכים האנשים באשר הם. תן כבוד לשביל שבאת ממנו, וכבד גם את השבילים האחרים. הרי כולנו בסך-הכל אורחים של הטבע". יואל שרון מתגלגל אל "השביל אל הגבעה" בגליל התחתון, מקום שהוא דרך חיים וחלקת האלוהים של חמזי עריידי ממע'אר - ומסכם את השבוע השמיני למסע
לפעמים, חלומות מתגשמים. לפני שמונה שנים לערך, באחד מסיוריי בצפון, טיפסתי עם הג'יפ על אדמת טרשים, ללא דרך וללא שביל, לעבר בור מים עתיק וגדול. פגשתי שם את אל"מ במיל' חמזי עריידי, דרוזי מכפר מע'אר. בעיניים בורקות הוא סיפר לי על חלומו להקים במקום הפראי אתר לחינוך נוער ובוגרים באמצעות הטבע. בראשו של הדיוט עירוני שכמוני נחקקה תמונתו של האיש, המקום ובעיקר הפנטזיה עליה דיבר. ידעתי שיום אחד אפגוש אותו שוב.
שמונה שנים אחרי, בכביש היורד ממע'אר, אני פונה ימינה ליד שלט צנוע שמכריז השביל אל הגבעה. אני מטפס לאט-לאט בשביל כורכר מפותל. מימיני נפרש כפר מע'אר במלוא הדרו ומעברו הגליל העליון, בו שוטטתי בשבועות האחרונים. אני עוצר לדקה ארוכה, נושם אוויר קריר וצופה בלב כבד בנופי הר מירון וצפת, הכינרת והגולן. בקרוב יהיה עליי להתרחק מארץ הגליל, להמשיך הלאה למרכז הארץ ודרומה. לבסוף אני מגיע לשער כניסה מעליו מתנוססים דגל ישראל ופסל אבן גדול. אי אפשר לטעות: אלה המרגלים שהלכו לתור את הארץ וחזרו עם אשכול ענבים. שבילי חצץ כהה הסלולים בתוך יער עצים וסלעים מעוצבים, אמפיתיאטרון מאבנים מקומיות, בריכה ומפלי מים, מובילים אותי אל בור המים - שם מחכה לי חמזי.
תאהב את כיסא הגלגלים שלך. חמזי הוא איש של טבע, איש המדבר. ככזה, הוא התברך בתכונות הנוודות המאפשרות לו להסתכל על העולם מזווית שונה, מגוונת. חמזי, איש כפר המשוטט בעולם הגדול עם חוכמת חיים קדומה ומתקדמת, אדם בעל תפישת עולם עשירה ומרתקת, הוא מדריך ומחנך הקשוב לטבע ומיטיב להמחיש את שפתו. ההתבוננות שלו באה מאהבה, היא אופטימית ומעניקה לו חופש לחלום ועוצמות לבצע. מהגבעה הזו, חלום שהגשים, חמזי מפיץ את האני המאמין שלו.
בור המים העתיק ההוא, אליו התוודעתי לפני שמונה שנים, נחשף בינתיים במלוא הדרו. כיום הוא מערה גדולה החצובה בסלע, שטיחים פרושים על קרקעיתה וגופי תאורה צובעים אותה באור מסתורי, שבה חמזי מארח אותי עכשיו. בנו זוהר מגיע עם הקפה, ואני מספר לו המסע שלי והחוויות שאני עובר בדרך. "אתה מיישם הלכה למעשה את מה שאני מדבר עליו", הוא מתרגש. "אני פוגש בחיי לא מעט
נכים, גם בכיסאות גלגלים. 'אתם צריכים להיות חברים של החיסרון שלכם, לאהוב את כיסא הגלגלים', אני אומר להם, והם תמיד מסתכלים עליי במבט מוזר. ופתאום אני פוגש אותך, ומזהה אדם שהחיסרון שלו הוא החבר הכי טוב שלו".
לאהוב את כיסא הגלגלים? כן, הכיסא הוא בן הלוויה שלי 24 שעות ביממה, וגם כשאני ישן הוא מחכה לי בשקט ובנאמנות ליד המיטה, אבל אני מודה שמעולם לא חשבתי כך. אני מספר לחמזי על תפיסת עולמי, ההתמקדות במה שיש לך ולא במה שאין. תפיסת העולם הזו היא שעמדה מאחורי הקמת עמותת "אתגרים", וגם מאחורי פסק הזמן שלקחתי אחרי 12 שנות עבודה בעמותה והחזרה לעשייה קולנועית. חמזי מדבר איתי על חיים עם משמעות, על ייעוד. "כשיש לך ייעוד יש לך אהבה, אמונה וכוח רצון", הוא מכריז. "זו מתנה גדולה מאלוהים. כל-אחד מאיתנו יכול למצוא את הייעוד שלו, וכשאדם מגיע לשם - דבר לא יעמוד בפניו".
חמזי מדגיש את חשיבות התובנה עבור אנשים מוגבלים. אני מסרב להגדרה הזו, "אנשים מוגבלים", ומתאר את אנשי "אתגרים" שפרצו גבולות למרות המגבלה. דרור כהן, למשל, צעיר המרותק לכיסא גלגלים שמגשים בימים אלה חלום חיים - הוא הנכה הראשון בעולם שיסיים את ראלי "פריז דאקר". וגם אורן אלמוג בן ה-14 שהתעוור לאחר שנפצע בפיגוע במסעדת מקסים, והיום משיט סירות מפרש. לפני כחודש הוא השתתף באליפות העולם בשייט לעיוורים אחרי שקיבל אישור יוצא דופן, בניגוד לתקנון, להתחרות בשייטים בוגרים. אורן ואיתם ישראלי, גם הוא עיוור, חזרו מהאליפות עם מדליית ארד. "יש אנשים עם מגבלה שאינם מוגבלים כלל וכלל", אני מסביר לחמזי, והוא אוהב ומקבל את האבחנה.
תן לי להתנסות, אז ארגיש ולא אשכח לעולם. "אני רוצה להצטרף אליך למסע כשתגיע למדבר", זורק לי חמזי. "אני מרגיש שם בבית. המדבר הוא כמו אבא קשוח המחנך את בנו, הצפון הוא כמו האימא המפנקת. אני מאמין בחינוך דרך הטבע. המדבר הוא מחנך חד-משמעי, אין אצלו פשרות וסלחנות. אם טעית בניווט תלך לאיבוד, ההר לא יזוז לכבודך. כדי לחזור בשלום מהמדבר צריך קודם כל ללמוד אותו, להתייחס אליו בכבוד, להתכונן היטב לקראת היציאה אליו. תראה
את השבילים במדבר. הם קיימים אלפי שנים, אבל צעירים שמגיעים לשעתיים חושבים שהם יכולים לקצר דרכים. הם מנסים לחנך את השביל ובסוף משלמים על כך בגופם ובחייהם. השביל חכם יותר מההולכים בו".
למרות שאני חושב שאני יודע את התשובה, אני תוהה מדוע במאה ה-21 אדם צריך לדעת לשרוד במדבר. "אנחנו צריכים מורה נבוכים להישרדות בעיר הגדולה, בעידן המודרני הלחוץ", אני מקניט את חמזי. "עלינו ללמוד לנווט בין עשרות מכשירים דיגיטלים, בין שפע תוכניות חיסכון, בין חשבונות סלולר שלעולם לא נדע לקרוא. איך המדבר מכשיר אותנו לכל אלה?". חמזי לא נבהל מההתרסה. "הטבע מרגיע ומאזן אותנו מול החיים העכשוויים הלחוצים", הוא משיב. "קשה להסביר את ההשפעה של המדבר, בדיוק כמו שלא ניתן להסביר אהבה. צריך לחוש אותם בכדי להבין את עוצמתם".
אני מספר לחמזי על קונפוציוס , החכם הסיני מהמאה החמישית לפני הספירה, שאמר: "דבר איתי ולא אזכור; תראה לי ואזכור חלק בלבד; תן לי להתנסות אז ארגיש ולא אשכח לעולם". כך האמנו ונהגנו ב"אתגרים". אל תדבר - עשה.
השמש תמיד זורחת במזרח. את הנר השני של חנוכה הדלקנו, חמזי ואני, בכפר הנוער "נירים" שבבוסתן הגליל, המשמש כבית לבני-נוער שהתדרדרו לשימוש בסמים ולעבריינות. כמו סיפור חייהם, הדרך בה עוטפים ומחבקים אותם בכפר, ומצד שני נוהגים בהם בקשיחות, נוגעת מאוד ללבי. אני מאמין באחריות המוטלת עלינו להחזירם למוטב. "אנחנו אשמים במקום שאליו הם הגיעו", אומר חמזי. "הבאנו אותם לעולם והאחריות שלנו היא להאיר להם את הדרך. הדרך היחידה להחזיר אותם למוטב היא להעלות אותם על הרכבת הנכונה ולהוריד אותם בתחנה הנכונה. חינוך הוא קודם כל דוגמה אישית, עשייה ולא דיבורים".
חמזי מספר לי על ילדותו בבית עני. בן למשפחת פלאחים שלא סיים בית ספר עממי, נער שעבד בעבודות דחק לפרנסת המשפחה, צעיר שהתגייס לצה"ל למרות שכמעט ולא דיבר עברית והתקדם אט-אט בסולם הדרגות. הוא בחר לא להיות 'מסכן', השלים פערים, שירת כקצין בקבע והשתחרר בדרגת אל"מ. לא יכולתי שלא לחשוב באותם רגעים על המשבר החינוכי בו שרויה החברה הישראלית. אין לי
ספק שבכדי לחולל שינוי אמיתי לא די בהעלאת שכר המורים כי אם במהפיכה אמיתית, בשינוי הגישה ובעיקר-בעיקר (תקשיבו טוב, אתם שם למעלה), בדוגמה אישית.
"האמת היא הדבר הכי חשוב בחיים. אם אתה אמיתי וטבעי לא תצטרך להתאמץ. אבל כשאתה משקר אתה צריך להשקיע הרבה מחשבה, זמן ומאמץ בהסתרת השקרים שלך. זה מעייף, מסיח את הדעת ומדיר שינה. עכשיו אתה מצלם אותי, זה אמיתי...", חמזי פוסק. "מה פתאום", אני קוטע אותו. "הסרט שאני מצלם הוא האמת שלי. עכשיו אני מצלם אותך ומקליט כל מילה שלך. אבל אחר-כך, בחדר העריכה, אני יכול להוציא אותך נחמד ויכול, אם ארצה, להפוך את הדברים שלך. הכל תלוי במשפטים שאשאיר ובתמונות שאדביק לפני ואחרי המשפטים שלך".
אני מגולל באוזניו איך 20 שנה אחרי הקרב האחרון שלי במלחמת יום כיפור, נפגשתי עם המפקדים שלחמו איתי בסואץ. בפעם הראשונה אזרנו אומץ לשחזר את מה שקרה וגילינו שכל-אחד ראה משהו אחר, תמונות מעולמו הפנימי, תחושות פרטיות ופרשנות אישית. מאזין מהצד היה יכול לחשוב שהשתתפנו בכמה קרבות. הדבר היחיד שאיחד אותנו היו הדמעות. חמזי מספר לי על שלו פגישה עם סבתא קיטי, אינדיאנית קשישה שפתרה את כל התחבטויות שלו בשאלת ה'אמת'. "יש רק אמת אחת ויחידה", היא אמרה לו. "השמש זורחת במזרח".
אנחנו אורחים בעולם הזה. אני מרגיש קרוב מאוד אל האיש העומד לצדי כעת על צלע ההר, משקיף יחד איתי על האורות הנוצצים של מע'אר וצפת הרחוקה. "למרות שאני בא מהמערב ואתה מהמזרח, מדהים עד כמה אנחנו דומים בהשקפת עולמנו", אני מתוודה. גשם קל מתחיל לרדת ומרטיב את שנינו, אבל אנחנו בוחרים להמשיך ולהתענג על היחד שלנו. הקרבה הזו מקלה עליי לבקש מחמזי להסביר את התסיסה האחרונה של העדה הדרוזית.
מגייס לעזרתו את הטבע, הוא מתאר תחושות מרמור שיתפזרו כמו העננים השחורים שנעים מעלינו. "הם יורידו גשם ויחלפו", חמזי מוסיף. "שביל הוא דרך חיים בה הולכים האנשים באשר הם. תן כבוד לשביל שבאת ממנו וכבד גם את השבילים האחרים. אנחנו באים לעולם הזה לזמן קצוב, אז בואו נכבד ונקבל זה את הדעות של האחר. שואלים אותי לא פעם אם המערה היא שלי. ואני אומר: 'אני של המערה'. כמה אנשים כבר אמרו במהלך ההיסטוריה שהמערה שלהם - ואפוא הם עכשיו? אנחנו רק אורחים של הטבע. הגבולות בין המדינות שרירותיים וברי חלוף", חמזי משיב כשאני מתקומם ושואל אם הוא לא קצת נאיבי. "הגבולות האמיתיים הם בין הים ליבשה, בין ההרים לנהרות החוצים את העמקים, בין שמים לארץ".
- יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים"
, יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. ביומן מסע שבועי הוא מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
לפנייה לכתב/ת 
