מה פרויד היה אומר על זה

"אם איני יכול לכופף את הכוחות העליונים, אניע את השאול". בהצהרה על-אנושית זו פותח זיגמונד פרויד את אחד המסעות המרתקים והמשפיעים ביותר בתרבות המערב - פירוש החלום - ובעקבותיו גילויה מעורר המחלוקת של היבשת המסתורית הסמויה מהעין – הלא-מודע.

פרויד התגייס כל כולו להבנת העולמות המאכלסים את הנפש ועשה זאת באופן כל כך מרשים ומפתה עד שגם הציניים ביותר יתקשו לעמוד בפני הקסם המהפנט. באופן פרדוקסלי, ככל שנחשף והצטבר הידע על המנגנון הנפשי, הלכו ורבו גם הספקות והשאלות והעמיקה התהום בין מה שיודע אדם על נפשו ומה שהוא מבקש לדעת עליה: יותר מאלפיים שנה אחרי יוסף פותר החלומות וקצת יותר ממאה שנים אחרי פרסומה של יצירת המופת "פירוש החלום", למי יש מושג אמיתי מהו החלום, או מהי מודעות, או אהבה? לפרופסור עמנואל ברמן, פסיכואנליטיקאי ועורך התרגום החדש של "פירוש החלום" שראה לאחרונה אור בתרגומה של רות גינזבורג בהוצאת "עם עובד", יש כמה תשובות.

פרופ' עמנואל ברמן. אל תזלזלו בחלומות (צילום: אלי אלגרט)

אז מהו החלום?

"קשה לסכם בקיצור מה שפרויד הסביר ב-600 עמודים ומאז נכתבו עליו עוד אלפי ספרים ומאמרים, אך לב העניין הוא שהחלום הוא פתח להבנת החיים הנפשיים בזכות הפחתת הבקרה שמאפשרת השינה, ולכן ניתן להבין בעזרתו גם רבדים של עולמנו הפנימי שאינם תואמים אמונות מודעות וערכים מקובלים".

החלומות מגיעים בלי הזמנה. מהו הכוח שגורם לנו לחלום? יכול להיות שביסודו עומדת אקראיות מוחלטת?

"הכוח הוא המניעים העמוקים שדוחפים אותנו בחיינו בכלל: צרכים רגשיים, כמיהות, פנטזיות סמויות רבות עוצמה. השליטה בהם אכן מוגבלת. מאידך, כלל אינני סבור שהם אקראיים – יש בהם חותם אישי ברור של הבית שבו גדלנו, של יחסים מוקדמים במשפחה, של חוויות מעצבות, וחלומותיו של כל אדם ייחודיים לו".

עד כמה חשובה החלימה לחיים בריאים?

"חשובה מאוד, בפרט אם נתרגם בריאות נפשית למושגים כמו יצירתיות, גמישות, פתיחות להתנסויות חדשות, סקרנות למה שאינו מובן. כולנו חולמים, אך אם ההגנות חזקות מדי נשכחים החלומות ואינם עומדים לרשותנו, ואז חיינו מצומצמים יותר".

פרויד אמר שאנליזה עצמית אמיתית אינה אפשרית, אבל הספר ברובו מבוסס על חלומותיו. האם יכול האדם הרגיל לבצע אנליזה עצמית ואיך?

"כל אדם עם נטייה אינטרוספקטיבית יכול לעשות אנליזה עצמית. פרויד מתאר ב'פירוש החלום' כיצד עשה זאת: הוא רשם את חלומותיו כל בוקר, הקדיש זמן לחיפוש מקורותיהם ביום הקודם ולאיתור אסוציאציות נוספות, ניסה למצוא מה החוטים המקשרים בין האסוציאציות ולמה הם מוליכים בהיסטוריה שלו ובעולמו הרגשי.

"אולם לאנליזה עצמית יש מגבלות, משום שכפי שהערתי לעתים הזולת מאתר את נקודותיי העיוורות יותר טוב ממני. גם לאנליזה העצמית של פרויד היו מגבלות, ויש הטוענים שלכן לא התגבר על חלק מקשייו – כמו הדפוס החוזר של חברויות קרובות העולות על שרטון. יש דברים שרק מפגש קרוב עם הזולת מאפשר, והמקום בעל-הערך ביותר של אנליזה עצמית הוא לא פעם כמבוא לטיפול אצל מטפל מקצועי, או כדרך להמשיך חלק מהעבודה הטיפולית לאחר שטיפול כזה הסתיים".

לצאת מהסרט

פרויד חזר ואמר שפירוש החלום הוא הגילוי הגדול ביותר שלו, אבל נדמה שהיום החלום הוא כבר פחות חשוב בהבנת המבנה הנפשי שלנו. "ייתכן שעם השנים קהתה במשהו ההתלהבות של הגילויים הראשונים על עושרם הקומוניקטיבי של החלומות", מסביר ברמן, "גדלנו כבר עם ידיעה זו, היא פחות מהפכנית כעת. בנוסף, בתחום הטיפולי התפתחו דרכים נוספות להבנת החיים הנפשיים, כמו הקשבה מדוקדקת למה שמתרחש בקשר בינאישי – למשל, בין מטפל למטופל – נושא שאף בו פרויד היה חלוץ, אך התרחב מאוד בשנים מאז. אבל גם אם בתרבות הפופולרית ההתלהבות מחלומות אינה בשיאה כמו פעם, לנושא יש פוטנציאל רב".

"פרויד הוא מחבר רב-גוונים ורב-רבדים", מוסיף ברמן ומדגיש את העניין הבלתי נדלה בכתביו, "כשקוראים אותו במקור מגלים עד כמה סיכומים ופופולריזציות, בין אם אוהדים ובין אם עוינים, עושים לו עוול. הכתיבה שלו היא תמיד שילוב מורכב בין חשיבה תיאורטית מתוחכמת, דיווח קליני הקשוב מאוד לדקויות, והתבטאות אישית שנשענת על ניסיון חייו. ב'פירוש החלום' יש משקל רב לכל הרבדים, ובין היתר זו אוטוביוגרפיה נועזת המתמודדת עם נושאים מרכזיים בחייו הרגשיים של פרויד: יחסיו המורכבים עם הוריו ועם אשתו, הנטייה שלו ליצור ידידויות קרובות המסתיימות בפיצוץ ואכזבה, האמביציות והתחרותיות שלו, הדאגנות והחרדה שלו ביחס לילדיו".

זיגמונד ואנה פרויד, 1928. היה חרד לילדיו

ואכן, פרויד היה סופר בחסד ו"פירוש החלום", כמו תיאורי המקרה שלו, כתובים בתבנית של סיפור בלשי אוטוביוגרפי סוחף התר אחר פתרון תעלומה. מעניין לחשוב מה הניע אותו בכתיבה - הרעיון או הסיפור. "אי אפשר להפריד", אומר ברמן. "הרעיונות נובעים מהסיפור האישי, ובתורם מעצבים את הדרך שבה הוא מסופר. ייתכן שלפרויד – שחתר בכל מאודו לניסוח תיאוריה כוללנית – הרעיונות היו יותר חשובים, אך בעיני הערך של שני המרכיבים שווה, ומה שחשוב במיוחד הוא החיבור: היכולת לחשוב על סיפור חיינו, ולהיעזר במה שנפיק ממנו גם להבנת הזולת".

ובכל זאת, למרות שפרויד חתר להכללות מדעיות, ברור היה שהוא ער גם לכוחות אחרים שאינם רציונאליים.

"פרויד הסתייג מאוד מדת וממיסטיקה. הוא היה חילוני נחרץ ומיליטנטי. עם זאת, הוא התעניין בנושאים שאחרים היו רואים כמיסטיים – למשל, טלפתיה – וניסה להבין אותם כמייצגים רובד עמוק של הפסיכולוגיה, במקרה זה של תקשורת לא-מודעת בין אנשים. הוא לא פסל את התחום. הוא ניסה להבין גם תקשורת בין-אישית ברמות סמויות, בפרט בין אנשים שיש ביניהם קשר רגשי. הוא דיבר, למשל, על הלא-מודע של המטפל שקולט את הלא-מודע של המטופל, בלי שמחשבות והבנה מודעת ורציונאלית יתווכו בתהליך זה. ניתן לחשוב על אמפתיה ביחס לזולת כעל גרסה מתונה של חיבור עמוק מעין זה, שבו גבולות האני הם נזילים יותר מהרגיל".

מעבר לסקרנות האינטלקטואלית, איזה ערך טיפולי יש היום לתיאוריות של פרויד?

"אנשים הולכים לאיבוד לפעמים בשל כוחות נפשיים שאינם מצליחים להבין, מוצאים את עצמם עושים דברים שפוגעים בהם עצמם, חוזרים על תסריטים שהיו רוצים להיחלץ מהם. הכרת הרעיונות אינה עוזרת כשלעצמה, אך אם אני מצליח לחבר אותם לחיים הייחודיים שלי, ולהבין מה מניע אותי מעבר לשיקולים רציונאליים, יש לי הרבה יותר חופש פנימי ואפשרויות בחירה, יש יותר סיכוי שאוכל 'לחבר את הסיפור שלי' במקום להרגיש כדמות בסיפור שכותב מישהו אחר. זה חל בהחלט גם על הזהות המינית והחיים המיניים, שבהם לא פעם רב הנסתר על הנגלה, ההישענות על הרציונאליות אינה עובדת כלל לגביהם, ויש להם הרבה אימפקט על סיפוק והיעדר סיפוק בחיים בכלל".

אבל הסיפור שעומד לפירושו של המטפל נתון לתרגום הבלעדי שלו. גם הוא הרי מושפע מכל מיני גורמים שרירותיים. במה בדיוק פרויד נאחז בנקודה הזו?

"המתודה שפרויד וממשיכיו פיתחו אינה בנויה על מטפל כל-יודע. להפך, היא דורשת גם ביקורת עצמית של המטפל על עצמו, על השפעת הנחותיו, רגשותיו וצרכיו, מה שבז'רגון מקצועי מכנים 'העברה נגדית'. המטפל אינו מצפה לצייתנות ולקבלה אוטומטית של הסתכלותו. להפך, הוא מדרבן את המטופל לשאול שאלות נוקבות, להסתכל באופן ביקורתי – על עצמו, על סביבתו, וגם על המטפל עצמו. אנשים יכולים לעזור זה לזה לראות טוב יותר בלי קשר לסטטוס ולהגדרת תפקיד; ילדים יכולים לא פעם ללמד את הוריהם דברים שההורים מחמיצים, ויש רגעים בהם המטופל משחרר את המטפל מנקודה עיוורת".

ובכל זאת, שום הסבר לחוויות אינטימיות לא יעזור לנו אם איננו מכירים את אותה חוויה מניסיון אישי.

"כמובן שההתנסות קודמת לכל הסבר. אך טיפול פסיכואנליטי אינו עוסק רק בהסברים. טיפול זה – על כל הטווח שבין פסיכואנליזה מלאה על הספה לבין פסיכותרפיה דינאמית פנים-אל-פנים, שהתפתחה מתוך הפסיכואנליזה – מושקע מאוד בהתנסות החד-פעמית, וגם במה שחוסם אותה.

"אם מישהו אינו מכיר אהבה מהתנסותו העצמית – וזהו כמובן ריק קשה – מה מונע ממנו להגיע לשם? איזה פחדים, איזה פנטזיות מרתיעות, איזה איסורים לא-מודעים חוסמים לו את הדרך? אם אדם מדבר על עצמו 'מבחוץ', איך לעזור לו לפגוש את ההתנסות שלו 'מבפנים'? החיפוש הזה אינו נעשה מתוך הכללות, אלא מתוך מאמץ 'לצוד את הרגע' בחדר הטיפולים, לקלוט מתי מתחיל לעלות רגש ומה מכחיד אותו אז, היכן צץ האיום

שגורם להשטחה או להסתגרות, מהו אותו איום שהופך אהבה – או רגשות אחרים – למשהו היפותטי רחוק ולא מאפשר לעוצמתו הטבעית להחוות".

"פרויד האמין בקשר שבין המוח והחיים הרגשיים, וקיווה שהדורות הבאים יתקדמו בהבנתו. מאידך, הוא היה חשדני מאוד כלפי מניפולציות, ומה שגיבורו של וולבק מדמיין נשמע כסוג של מניפולציה, שעוקף תהליכי צמיחה ושינוי פנימיים. בנוסף, פרויד היה ביקורתי כלפי חזונות אוטופיים, וכל הפנטזיות האוטופיות על 'בריאת אדם חדש', אליהן משתייך כמדומה חזון 'האופי החדש' המתואר כאן, הצמיחו בסופו של דבר פרי מרורים. אני בספק אם יהיו אי-פעם קיצורי דרך אמיתיים שיחליפו לאורך זמן מצוקה באושר בלי התמודדות קשה וסבלנית, שלא 'מוחקת' כלום ולא 'ממציאה' כלום, אך מאפשרת בהדרגה צמיחת אופציות חדשות מתוך החוויות האותנטיות והזיכרונות הקיימים".

אז בסופו של דבר המפעל הפסיכואנליטי הוא ניסיון לתפוש ולתאר את הבלתי אפשרי? את החסר, את הריק?

"זה ניסוח טוב לאחת הרמות של הפסיכואנליזה. אך יש גם מישורים אחרים, שבהם מנסה הפסיכואנליזה גם להמשיג ולהבין את היש: מה מאפשר לקשרי אהבה להתקיים? מה מאפשר ידידות, הורות טובה? מה מאפשר יצירתיות, הצלחה מקצועית? המאמץ הוא להבין את הקיום האנושי 'ללא מורא, ללא משוא פנים', על הפסגות ועל התהומות גם יחד".