המבט שלו חלף עלי, כאילו אני אוויר

הבקו"ם השתנה, המבנה הגדול והמפחיד של אז, כשהתגייסתי, נראה לי פתאום קטן וסתם לא מזיק. אני מתענג על כל המבטים של החיילים שעוברים לידי ורואים אותי על אזרחי, סוחב קיטבג ענק והולך לאט לכיוון של יחידת המשתחררים. שעה וחצי ואני יוצא משם מבולבל וריקני. זהו, נגמר, עכשיו אני גדול, אפשר להתחיל לחיות.

אני מתיישב על סלע וחושב על כלום, רק אני והים

אני ממשיך והולך, מתחמק מכל מוקשי הרגל התל אביביים האלה, מקלל כל פעם שכמעט מפספס, עובר עוד רחוב, חולף דרך השוק, עובר תחנת אוטובוסים גדולה ומגיע לים. אני מתיישב על סלע וחושב על כלום, רק אני והים. פאק, איזה יופי, איזה רגע מדהים, בסבבה הייתי מתארגן עכשיו על איזה קולה קרה.

בלוח המודעות הבא אני תולש פתק על דירה, ואחרי שעה של הליכה אני כבר שם, מחזיק פחית קולה, דיאט קולה, מתווכח עם בעל הדירה בטלפון לגבי הקירות. קבעתי למחרת להביא לו את הצ'קים, מנסה לחשב בראש כמה בדיוק המענק שחרור המזדיין שלי. אחרי זה אני מחפש מסעדות קרובות, נכנס לזו שנראית הכי ביתית ומתיישב. שניה אחר כך אשה כבדה עומדת מולי עם פנקס.

אבל אני חזק ואני אהיה מדהים ומוצלח וכולם ירצו אותי, אף אחד לא יתעלם, אני הולך להיות הגבר הכי יפה בתל אביב. אני לא מפחד מכלום.

האימייל של משה