זה לא מקרה שהסדרה הבריטית "Grumpy Old Man" עשתה את העלייה שלה לארץ הקודש. הישראלים והבריטים חולקים ללא ספק אהבה גדולה ומשותפת: תלונות. אין סיכוי שמישהו מהם היה שורד פה את המנדט, אם הם לא היו נהנים כל כך לשחרר קיטור על הדרך. ב"אקסודוס" המעפילים ישבו וקיטרו על הרעב, אחר כך הם פוצצו גשרים וקיטרו על האבק. הבריטים חתמו על סרטיפיקטים וקיטרו על מזג האוויר ואז התקפלו וקיטרו על תוכנית החלוקה של האו"ם.
אז נכון, הם עושים את זה עם קצת יותר חן ומודעות עצמית בעוד שאנחנו יורקים את מררתנו תחת כל מקרופון רענן, כי זאת עדיין ארץ אוכלת יושביה ושם הספייס גירלז מתאחדות. אבל עדיין, קיטורים הוא הספורט החביב עליהם ועלינו, ולכן "הנרגנים" (שם יוצא מן הכלל) מצאה לעצמה את הנישה הראויה: איפה שהוא בין חוף מציצים להייד פארק, להלן yes דוקו.
הנרגנים. לעיתים נופלים לקלישאות (צילום: אסנת רום)
אבל גם לקטר צריך לדעת. קיטורים בגדול הם לא דבר נעים ובידור טלוויזיוני לא יכול להרשות לעצמו את הפריווילגיה הזאת, להביא את הסעיף לצופים. למזלו של שי אביבי העורך ושאר היוצרים, חבורת הגברים שהם קיבצו - בין היתר יאיר ניצני, גידי גוב, גיל טבת או ד"ר יריב בן אליעזר - נמנים ברובם על הזן הנדיר של ישויות טלוויזיוניות – אנשים שבכל זמן נתון הייתי מקשיבה להם, גם אם הם ידברו על הסיכוי של ירון זליכה לייצג את המדינה באירויזיון.
קיטורים, מסתבר, הם סוג של אמנות. איש אחד חכם אמר פעם ש-99 אחוז מהמחשבות שלנו הן מעגליות, מה שאומר שרק לעיתים רחוקות עוברת
לנו מחשבה מקורית בראש. גם הנרגנים מניחים לא פעם את הראש תחת גיליוטינת הקלישאות, מגזימים כדי לעשות סיפור או הכי גרוע – עוברים למצב של התנשאות אליטיסטית ומצפים שנאמין שמדובר בקיטור טהור. אבל כל זה שווה אבחנות כמו אלה של יאיר ניצני ש"קשה לזרוק משהו עם כבל" וש"את רוב הטלוויזיה שלנו אנחנו צורכים דרך תיק" כשהוא מתייחס לתוכניות תחקירים ומצלמות נסתרות, או האבחנה המופרעת של ד"ר דוד גורביץ לפיה "סלבז מוזמנים להלוויות של רבין".
האם הקיטורים האלה מאפיינים דווקא גברים בני 40 פלוס, שמחפשים את עצמם בעולם דיגיטלי? לא בהכרח. אני יכולה בכיף לראות גם נשים יושבות ומקטרות על סלולריים, אהבה או מכשירי חשמל. ולראייה – סדרת ההמשך אצל הבריטים היתה "Grumpy Old Women", שאחר כך ביצעה את הבלתי יאומן ואיחדה את שני המינים לתוכנית קיטורים משותפת.
"הנרגנים" היא המחשה נעימה לעובדה שכשאנשים מעניינים מדברים, לא צריך שמאחוריהם יקפצו הבנות של אתי פולישוק כדי להשאיר את הצופים עירניים. ואם חיפשתם עוד הוכחה לזה שהסבנטיז בקאמבק, הנה קיבלתם. הטוקינג הדס חוזרים.
