שתף קטע נבחר
צילום: איתי שרון

מנין אתה בא ולאן אתה הולך

"בצפונה של הארץ פגשתי אנשים נפלאים, אך יותר מכל דבר מה שחסר לכולנו: מצפן שיספק כיוון ברור והנהגה אמינה ובוטחת שתדע ללכד את השורות". יואל שרון סוגר את חלקו הראשון של המסע - ומחליט להקדיש את ההמשך לחיפוש "התקווה" החדשה

"מי שלא מעריך את האדמה הוא לא אדם". בוקר יום שישי, גשם זלעפות. אני רוכב אל הכפר שיבלי שלמרגלות התבור, מטפס לביתו רחב המידות של אבו סאמי. בבית אני מקבל תה חם ומגבת, חולץ מעליי את מעיל הגשם, מנגב את שיער ראשי ומתחמם קמעא. אבו סאמי, איש עסקים אמיד ומוכר באזור, יושב מולי בבגדים אופנתיים. רק הכפייה שעל ראשו מסגירה את שייכותו. אני מספר לו שפעם חייתי בעיר העתיקה בבאר-שבע, לא רחוק מהשוק הבדואי, שם הכרתי בדואים בגלבייה ושרוואל, שלהם עדרי גמלים, עזים וכבשים, כאלה המגלגלים בידיהם סיגריות עם ריח חריף. "והנה אתה גר בבית אבן גדול ויפה ויש לך מכונית מפוארת. מה קרה למסורת הבדואית?", אני תוהה.  

 

 

 

"העולם משתנה, הולך קדימה. צריך לזרום איתו", הוא משיב. "תראה איך הכל השתנה. עם קום המדינה מחירו של גמל היה כמחיר האדמה עליה ישב. היום, עם אותה אדמה אתה יכול לקנות אולי 1,000 גמלים. גם הצעירים של היום הם לא כמו הצעירים של 1948, אלה שהקימו את המדינה. תראה, לפני ששת הימים הלכתי לעין-גב. הסורים היו יורים כל הזמן ואלה, הקיבוצניקים, לא עזבו את השדה. לפני חמש שנים חזרתי וראיתי שקט בקיבוץ, אין אף אחד, רק זקנים הולכים. 'איפה כולם?', שאלתי. אמרו, 'הילדים הלכו לאירופה ואמריקה'. וואללה, בזכות הקיבוצים קמה מדינת ישראל, הם היו הראשונים. אלה אנשים ישרים, אני מאמין להם יותר מאשר לקוראן. אבל היום בכפרים של היהודים כבר אין כבוד לחקלאות ולאדמה. הם מוכרים את האדמה ואנחנו קונים אותה. אני חושב שמי שלא מעריך את האדמה הוא לא אדם", הוא מסיים. 


 

וינה-באר שבע-לונדון-סואץ-אלוהים. בדרך לקבלת השבת בנהלל, מילותיו של אבו סאמי לא הפסיקו להתנגן בראשי. חודשיים ימים אני מתגלגל בצפונה של הארץ. פגשתי קיבוצניקים ומושבניקים, מתיישבים ברמת הגולן, ותיקים ועולים חדשים, חיילים קרביים וג'ובניקים, אנשי היי-טק ש'ברחו' מהמרכז, דרוזים, ערבים ובדואים, נוער שמנת ונוער בסיכון, תועי דרך שחזרו מהודו, חוזרים בשאלה וחוזרים בתשובה. פגשתי ארץ יפה, אנשים חמים ומזמינים, אנשים אכפתיים שעושים מעשה ולוקחים אחריות. אבל בדרכו הפשוטה והעניינית, אבו סאמי הצליח לערער בי משהו עמוק.

 

אני בן לניצולת שואה ממחנה ברגן-בלזן ואב ששרד שמונה שנות עבודת פרך במחנה בסיביר, שהוגלו מביתם בהונגריה. אחרי המלחמה הם נפגשו בתור אינסופי של פליטים שעמדו בפתח המדור לחיפוש קרובים בבודפשט. אבי ראה לפניו בלונדינית כחולת עיניים ושופעת שיער - 'שאפה' הונגריה - ותוך כדי זחילה בתור הארוך הציע לה להתחתן ולנסוע איתו לקנדה. אבל לה היתה תוכנית אחרת. "אם

צילום: אמנון שוורץ

תבוא איתי לישראל אתחתן איתך", היא פסקה, וכעבור שבוע הם נישאו. במציאות החדשה שאליה נקלעו, חסרי בית, משפחה, כבוד עצמי, הוריי היו זקוקים זה לזו ולבית משלהם. ובית יש רק אחד. בישראל.

 

שנים לאחר מכן, ביום כיפור 1973, מצאתי את עצמי צם ומתפלל בבית הכנסת הגדול בשכונת ווסט האמסטד בלונדון, שם למדתי קולנוע. מאימי ואבי למדתי שבית יש רק אחד וצריך לשמור עליו בשביל ההורים, בשבילי ובשביל ילדיי וילדיהם, ולכן עם פרוץ המלחמה חזרתי ארצה. אבל אחרי מה שראיתי וחוויתי במלחמה הרגשתי שאין לי עוד 'דיבור' עם אלוהים. אם הוא הסכים שכאלה דברים יקרו לטובים שבטובים, אזי הוא אינו קיים, או שנרדם בשמירה או שהוא סתם רע לב. ועם שכאלה איני רוצה כל מגע.  


 

"ברוך השומע תפילה". טרם כניסת השבת אני מגיע לנהלל, מזמין ידידה בת קיבוץ שכן להתלוות אליי לביקור בקהילת "ניגון הלב" . היא מסרבת. "הם מפחידים אותי. לי טוב ככה, בלי קבלת השבת שלהם", היא מסבירה בחצי הומור-חצי רצינות. באי הקהילה הם אנשי העמק, רובם חברי קיבוצים ומושבים. מרביתם התבגרו בלי לקיים מצוות, חילנו את טקסי החיים היהודים, הלכו לחדר האוכל במקום לבית הכנסת. הבית בנהלל שונה. בקהילת "ניגון הלב" חברות כ-50 משפחות העורכות בצוותא קבלת שבת אחת לשבועיים, טקסי בר ובת מצווה וטקסי חגים. כאן, בניהם ונכדיהם של מקימי קיבוצים ומושבים יוצרים לעצמם קהילה יהודית-ישראלית, אותנטית ומשמעותית עבור הציבור החילוני.

 

שי זרחי, דור שלישי בקיבוץ גניגר, ממקימי המדרשה באורנים שייסד כמה מסגרות לימודים לדתיים וחילונים, הוא הרוח שמאחורי הקהילה. לבוש חולצה לבנה, שיערו ארוך ומאפיר, זקנו סבוך וחיוך טוב על פניו, הוא יושב עכשיו ומנגן בגיטרה. לידו ביני תלם, דיקן הסטודנטים במדרשה וחברו לדרך. המקום מתמלא לאט-לאט בצעירים עם ילדים ומבוגרים עם נכדיהם, נושאים בידיהם עוגות ובקבוקי שתייה. 

 

בחוץ יורד גשם וקר, בפנים חם. על השולחן פמוט ונרות, החברים יושבים במעגל גדול ומצטרפים לשירה שהולכת ומתחזקת. "ידיד נפש אב הרחמן", "אדון עולם אשר מלך", "החמה מראש האילנות נסתלקה". חדש נמזג אל הישן. ואז שי מודיע: "אנחנו מקבלים את השבת". החברים עוצמים עיניים, לוקחים נשימה ארוכה ומיטהרים לקראת המלכה. ביני מפרש את פרשת השבוע ולאחר מכן הכל מצטרפים לשירה, נושאים תפילת דרך לחיילים שאותה הוא כתב ללחן של שלמה גרוניך. "שתלכו ותבואו בשלום ובבטחה אל כל מחוזות חפצכם... וכשתשובו לכאן עייפים בדרך העולה נחבק אתכם שקטים ואוהבים... ברוך השומע תפילה".

 

"מה זה הדבר הזה?", אני מקשה על שי זרחי כשקבלת השבת מסתיימת. "החיים היהודיים צריכים להיות חלק מלא מהשפה שלנו", הוא מסביר. "אנחנו רוצים לגעת במסורת בלי לפחד, בלי להתבייש, בלי להתנצל. שיהיה מה לתת לילדים ולנשמה, שתהיה שמחה, יצירתיות ורוח. צריך לפתח את השיחה בין הישראליות ליהדות, לחבר את הציונות לשורשים העמוקים שלה".  


 

צאצאי המייסדים מחפשים משמעות. שלילת הגלות והמסורת, ההתנתקות מערכי היהדות, הסגידה לחיי השיתוף של הקומוניזם והסוציאליזם - על הבסיס האידיאולוגי הזה נבנתה הארץ. זה היה נכון ומתאים לזמנים ההם, לימי הבראשית. אך מה שהיה נכון אז כבר אינו נכון היום. עם התחלפות הדורות, הסתמנו שינויים משמעותיים בחברה הקיבוצית וחלה התרופפות ניכרת במאפיינים השיתופיים שלה. במקביל, רבים מהמושבניקים הפסיקו לעבד את אדמותיהם והחלו מוכרים אותן. הרי צריך להתקיים, להחליף אוטו ולהשאיר משהו לילדים.  

 

מתוך הריק, חוסר הכיוון, המיאוס בהנהגה, במפלגות בשחיתויות, במהלך המסע שלי אני מזהה יותר-ויותר אנשים המחפשים משמעות חדשה לחייהם: צעירים בורחים לסמים, אלכוהול ואלימות, אחרים נוהים אחר כתות ותורות בעולם; מבוגרים מואסים במרדף אחר ממון ובחיי העיר ומגיעים אל המקומות המרוחקים, חוזרים

צילום: אמנון שוורץ

לטבע, לעצמם; צעירים ומבוגרים כאחד חוזרים אל הדת, אל המסורת והמקורות, שבים לשורשים וליהדות, מחפשים צידוק לקיום שלנו בארץ הזאת, וגם קהילה חמה ותומכת ונתיב בכאוס הנוכחי.

 

בני הבכור איתי נסע בגיל הבר מצווה עם אימו לארצות-הברית, והשניים 'נתקעו' שם שנים רבות. הוא השלים את לימודי התואר השני במדעים ובגיל 25 החליט לזנוח עתיד מזהיר מעבר לאוקיינוס, לחזור לבד לארץ, להתגייס לצה"ל ולהקים כאן את ביתו. בני יניב, שלא היה כשיר לשרת בצה"ל, התנדב לשירות לאומי - ודניאל, בתי הקטנה שגדלה בצפון הנהנתן של תל-אביב, התגייסה גם היא. למרות קשיי קליטה שלוו במחשבות כפירה וברצון עז לשרת קרוב לבית, היא מסיימת בימים אלה שירות משמעותי ביחידת עילית. ואני? זה כחצי שנה, בימי שישי אני מקיים קבלת שבת וחוגג את המועדים. לא, לא חזרתי בתשובה, גם לא גיליתי את האלוהים מחדש, אך משהו היה חסר טרם נתנפל על האוכל. תחילה הרימו סביבי גבה, היום כבר מחכים. כשאני יושב בערבי שישי עם בני משפחתי וחברים, נרות וחלה על השולחן, אני מבין את הטעות שלי ואולי של רבים אחרים. אי אפשר להפנות את הגב למסורת בת 3,000 שנה. אם לא יודעים מנין באים - כנראה גם לא יודעים לאן הולכים.  


 

מישהו שמע על "התקווה" החדשה? בצפונה של הארץ פגשתי אנשים נפלאים מכל השכבות והמגזרים. אך יותר מכל פגשתי משהו שחסר לכולנו: מצפן שייתן כיוון ברור והנהגה אמינה ובוטחת שתדע ללכד את השורות. לפני 80 שנה, בספר "הדרשה" של חיים הזז , אמר יודק'ה: "ציונות ויהדות סותרים אחד את השני. ציונות מתחילה במקום בו הורסים את היהדות. אנחנו עם חדש שבונה את ההיסטוריה שלו מחדש". הדברים הללו כבר אינם מספקים. הכרזת העצמאות, שהפכה בפועל לחזון שלנו, ומנהיגי המדינה, עד הרצח המתועב, הובילו אותנו להישגים מופלאים. ואילו היום אנו מחפשים משמעות אישית ולאומית לחיינו.

 

ישראל העכשווית מציצה מדי בוקר בתרשימי צמיחה, אבל אינה מישירה מבט אל ענייה, זקניה וחוליה. המדינה נבנתה בדם, יזע ודמעות לא כדי להעשיר קבוצה זו או אחרת, אלא כדי לשמש מקלט ומקור להתחדשות רוחנית ותרבותית עבור העם היהודי, וכדי להוות בית הוגן ושוויוני לאזרחיה, יהודים וערבים כאחד. אחרי 60 שנה אנו זקוקים לעדכון החזון המדיני, הפוליטי והחברתי שלנו. שארית המסע שלי, כך החלטתי, תוקדש לחיפוש אחר "התקווה" החדשה. מי מכם שחושב שהוא יודע, שיש לו כיוון, מוזמן לכתוב אליי. אשמח לרכב באופניי אל האנשים והמקומות שיאירו לכולנו את התקווה.

 

שנה אזרחית טובה!

 

 

  • יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים" , יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. ביומן מסע שבועי הוא מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים