שתף קטע נבחר

יש לך מוטו?

כשמדריך מרכזי לעולם האמנות נראה כמו גליון "100 האנשים המשפיעים" של "דה מרקר", הדמיון בין עולם האמנות לעולם העסקים עשוי להלחיץ. מעין אמיר אצרה את התערוכה "מוטו - צילום דיוקן" ודרשה מהאמנים להתמודד עם זה

החלל המיועד לאמנות פלסטית בתיאטרון תמונע מתפקד באופן שונה מאוד מגלריה רגילה. פעולת האוצרות בו היא תיאורטית ובדרך כלל אינה מעלה נושא, אלא מציגה שאלות פתוחות.

 

האוצרת והאמנית מעין אמיר פנתה למספר אמנים והציעה להם להציג מבט ביקורתי על תופעת ה"מוטו". המניע לעבודה היה מפגש עם המגזין "דה-מרקר" שיצא בגיליון חגיגי של "100 האנשים המשפיעים בישראל". המצולמים התבקשו לשלוח תמונה שלהם מלווה במוטו. המוטו תפקד כמו הצצה, כביכול, לתוך עולמה הנסתר של ההצלחה. למשל, מנהלת יחידת הבנקאות הפרטית של קבוצת "סיטי" בישראל, כתבה: "למצות את היכולת שלי ולהגיע לכל פסגה אפשרית. אני עושה את הכל מתוך תשוקה להגיע לרמות הגבוהות ביותר". באותה הזדמנות טען, לחילופין, עו"ד אחראי על תחום ההגבלים העסקיים במשרדו, ש"להיות קילר זה לא אומר להיות לא הגון" וכן "טוב שם טוב משמן טוב" וכיוצא באלה. למרות הניסוחים השונים, די מהר התברר לאמיר שאפשר לחלק את תופעת המוטו למספר אבי טיפוס: של הטוענים למזלם הטוב, המספרים, בווריאציות שונות, על האופן שבו התמזל מזלם; מוטו "הכל אנשים" – כלומר, אלה שקושרים את ההצלחה בסביבה; ומוטו האמביציוזים שהצליחו בכוחות עצמם, כמו אלה המוזכרים למעלה, או מכווני המטרה למיניהם. 


"החיים הם הזדמנות גדולה מכדי לנצלה" (צילום: דגנית ברסט)

 

כמעט במקביל, נתקלה אמיר בספר "ART NOW", אחד הספרים הנחשבים והמעודכנים בעולם האמנות. במהדורה הנוכחית משתתפים 136 אמנים, כל אחד מהם קיבל שני דפים, מתוכם חצי עמוד הוקדש למוטו ולתמונת הדיוקן שלו. גם כאן ניתן היה לאבחן טיפוסים דומיננטיים וחלוקה לשתי קבוצות עיקריות: אלה שהפנימו את הז'רגון ונטו לסיסמאות טאוטולוגיות. למשל, "לפעמים, לעשות משהו זה באמת לעשות כלום: באופן פרדוקסלי לפעמים לעשות כלום זה לעשות משהו". או, "אני לגמרי מודע לסתירה בין היפה למכוער, אני רוצה שמשהו יהיה גם פיגורטיבי ומופשט, נראה מת אבל עדיין חי, ישות בעלת סקס מעורפל". לעומתם היתה הקבוצה האחרת, של אמני הפריפריה, בעיקר מהמזרח הרחוק, שההתבטאות שלהם היתה חשופה יותר והזכירה יותר את אנשי העסקים, בדיבור על אמביציה ועל ההכרח לעבוד קשה.

 

השאלה שעלתה מתוך הדומות והשוני נגעה לעניין המוטו בכלל. למה הוא נחוץ, איזה צורך הוא משרת. מעיין אמיר שואלת למה אנחנו זקוקים לסיסמאות ולשורות תחתונות. מצד אחד זהו צורך מקובל בעולם העסקים, שמכתיב תמצות וגלגלי עזר להבנת ה"דרך הנכונה". אבל מדוע הצורך הזה מתקיים בארגון של עולם האמנות, שאמור לייצר מורכבות ולהרחיב את השפה. "אם עולם העסקים צורך שורות תחתונות ועולם האמנות רוצה לייצר מורכבות, מדוע אמנים מבטיחים נדרשים להציג את עצמם על פי חוקים של עולם העסקים או הפרסום. "למה", שואלת אמיר, "כשמסתכלים בעבודה של מאוריציו קטלן, באמת חשוב לנו לקרוא את המוטו הבא: 'כל מה שיבוא אחרי שעשית את העבודה שלך, אינו שייך לך, אינך יכול לשלוט בזה. העבודה צריכה להילחם בעצמה ולהגדיר את עצמה."? ובאמת, מה ההבדל בין זה לבין המוטו של מנהל מקומי שכותב

"Make it Happen"?

 

עולם האמנות כמוצר צריכה

האמנים שהוזמנו להשתתף בתערוכה נדרשו למבט שבוחן מחדש את מופע המוטו לצד צילום הדיוקן. השאלה שבה עוסקת התערוכה נוגעת לדפוסים שבהם עולם האמנות מתפקד כמוצר צריכה, והדרך בה הוא מוצג בקטלוגים, בספרים וברשת. מכאן נובעת גם התהייה על הצורך ב"מוטו – צילום דיוקן". מה מקור התנועה האוטומטית בין תמונת הדיוקן למוטו ולמה עולם האמנות צריך לשתף פעולה.

 

מבחן אפשרי לתערוכה שמקורה בהצגת שאלה תיאורטית הוא האופן שבו אמנים מגיבים אליה. דגנית ברסט צילמה את מיכל נאמן ואת נעמי סימן טוב. על יד הצילום של מיכל נאמן עם פוחלץ העגל בעל שני הראשים מצוטט קפקא כמוטו: "החיים הם הזדמנות גדולה מכדי לנצלה", ונאמן מוסיפה, "אפשר לבלות את כל החיים בניסיון להבין למה הוא התכוון". מוטו המתפצל לעוד שני ראשים שהם אחד.

 

נורית שרת צילמה את שרון פוליאקין מבוימת ומאופרת בדמות זמרת מסיבות בית או קריוקי, ולצד תמונתה הוסיפה את המוטו: "חשיבותה של רצינות". בועז אופנהיים צילם את פבל וולברג בדמות צייד קולוניאלי העומד ומחייך באדנות קלה לצד שלוש נשים אפריקניות כחושות בלבוש מסורתי. המוטו: "להתקדם בחיים", מאשר את המבט האירוני של הצילום.


בועז אופנהיים צילם את פוול וולברג. "חשיבותה של רצינות" 

 

אחת העבודות היפות בתערוכה היא של דגנית ברסט, שהמוטו בה הוא חלק מעבודה: דף מצולם ממחברת עם שלושה ציטוטים. אחד שיר של אנדה אמיר פינקלפלד ושניים של ג'ונה בארנס. שלושת הטקסטים נוגעים, בשלוש דרכים שונות, בבחינת הקשר בין הגוף למה שמחוץ לו.

 

מעין אמיר לוקחת את החלל בתמונע כמקום של יתרון, דווקא בגלל שאינו חלל גלריה שמציג בפני האמנים תביעות לאיכויות אסתטיות. באופן כזה התערוכות שלה מתפקדות כמעבדה המעלה שאלות או מנסה לבחון שאלות תיאורטיות דרך הוויזואלי. רשימת המשתתפים בתערוכה אינה מייצגת דבר הקשור בזרם או בדור מסוים, זה לא "עכשווי", "קונספטואלי", "דוקומנטרי" או "מבוים", לא "מדרשה" ולא "בצלאל", לא מחוספס ולא אלגנטי. בדרך אל מחוץ לרדוקציה ולרעב להתיישב בחלון ראווה כלשהו, זה בעיקר אינטליגנטי.

 

  • "מוטו", בתיאטרון תמונע בתל אביב. משתתפים: דגנית ברסט, דוד גינתון, מתן דאובה, ליאור ווטרמן, איל דותן, פבל וולברג, נעמי סימן טוב, יוחאי מטוס, מיכל נאמן, שרון פוליאקין, מיקי קרצמן. אוצרת: מעין אמיר  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דגנית ברסט. מוטו משולש
צילום: דגנית ברסט
לאתר ההטבות
מומלצים