אתם מתחחחילים איתי? איזה נחחחמד!

אם עד לא מזמן תסריט אימה מבחינתי, היה להיכנס לחדר שבו הנוכחים הם שילוב מפנק של פריקים, גיקים וסטארטרקים חובשי מסכות חייזרים, אז יש לי חדשות בשביל עצמי: ביקור תמים בכנס מעריצי הסדרה "אחד העם 1", שירדה מהמסך לפני שלוש שנים ומשום מה מסרבת מאז לעזוב את תודעתם של לא מעט ג'אנקיז, הספיק לי כדי להבין שיש דברים גרועים יותר, או כמו שנבחה עליי ההזמנה המשכנעת: "עד שלא ראית 200 איש מדקלמים דיאלוג בין אילנית למירי, לא ראית דבר בחייך". לצערי, מה שנכון נכון.

ב־28.8.2004 ירדה מהמסך "אחד העם 1", קומדיית מצבים חתרנית של רשת, ששרדה על המסך שתי עונות ועסקה בדייריו ההזויים של בניין דירות ביישוב לא ידוע, שהוגדרה על ידי יוצריה, ארז בן־הרוש וניר ארז, כ"סאטירה חברתית פרודית־בורקסית על ישראל של שנות ה־2000" וכמו כל יצירת בורקס, גם זו הפכה לקאלט והתדפקה על דלתות הפנתיאון לא רחוק מ"צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", כשהיא גוררת אחריה קהל מעריצים הולך וגדל אשר מסרב לשכוח את שלל הדמויות הצבעוניות שהרכיב אנסמבל השחקנים המבריק, שכלל את יעל פוליאקוב, ענת מגן־שבו, אורי גוטליב, אילן פלד ובן־הרוש. למרות שעת השידור של התוכנית, 22:00, נון־פריים־טיים בעליל, ולמרות רייטינג שלא נסק (12.5 אחוז בממוצע), מתברר שההערצה עוברת את כל הגבולות האפשריים. אחרי שנים של צפייה שקטה בבית, הערצה במחתרת וחיקויים אובססיביים של דמויות שנויות במחלוקת, בעיקר הפקחית הפסיכופתית מירי פסקל, אך ורק בחדרי חדרים, ההיסטריה סביב הסדרה מסרבת להרפות. הקהל הצמא יצא בהמוניו מהארון והחליט להתאגד במפגשים למעריצים בלבד, כאשר הנוכחי הוא הרביעי במספר ונערך בבר דלוח ומבהיל בדרום תל אביב. "אתה ל'אחד העם 1'?", גועים כלפיי כמה צעירים, שרגע לפני שחשפו את הסטייה הזו, דווקא נראו כמו חבורה נורמטיבית לגמרי. "יאללה, בואו, כולם יהיו שם", המשיכו לצרוח בהתלהבות.

"זה מטורף לגמרי", מסכים פלד. "מבחינתי זה יצא מכלל פרופורציה. כשעשינו את זה לא חשבנו שזה מה שיקרה". מי שגילם את מירי, הדמות האהובה ביותר בתוכנית, העדיף ברוב הקריירה לגלם דמויות נשיות (לימונה בתוכנית הילדים "תה עם לימונה" בערוץ ג'טיקס) ונשאר ברוב שנות הקריירה מחוץ לפריים טיים. פלד הספיק בינתיים להתאייד מהמסך הקטן לחלוטין לטובת מכירת תכשיטים שהוא מעצב בדוכן קטן, זאת בניגוד לשאר חבריו לסדרה, שהפכו לשמות מוכרים בתעשיית היוצרים ובעולם המשחק. גורם בתעשייה שעבד בעבר עם פלד סיפר כי "מדובר בכישרון ענק שלא ממש מתחבר לעולם הסלבריטאות ומעדיף לשמור על חייו הפרטיים".

גם יתר השחקנים עדיין לא מעכלים את כל הטררם סביבם. "זה תמיד מפתיע אותי, כל פעם מחדש", אומרת היום פוליאקוב, שגילמה כמה דיירים. "עד היום אני נתקלת במעריצים שרופים של הסדרה וזה תמיד מאוד כיף".

מגן־שבו, שזכורה בעיקר כאילנית (במילעיל) הקוסמטיקאית, עדיין נתקלת בתגובות של אנשים ברחוב: "זה קטע מטורף. אני שומעת תגובות של אנשים ששואלים למה זה לא חוזר ואין לי מה להגיד להם. לפי מה שאני יודעת יש פרקים כתובים, אבל לא עושים עם זה כלום".

בן־הרוש נתקל בתופעות הערצה אקטיביות יותר: "אני מודה שמדי יום אני מוטרד באופן חיובי מאנשים שמבקשים די.וי.די של הסדרה. אין שבוע שלא מזמינים אותנו לבוא לבקר באחת מההקרנות".

לתוך הבר השכונתי מטפטפים להם לאט־לאט קבוצות מבוישות של אנשים, התרות אחר מקום ישיבה באיזו פינה חשוכה, שחלילה לא יקשרו אותם לתימהונים שמדקלמים סצינות שלמות משל כתבו אותן בעצמם. אחד מהם, עמית, 26, הטריח את עצמו היישר מהבירה לפלורנטין רק כדי להצטופף עם 200 מכורים אחרים.

באת עד לפה מירושלים?

"כן! זה מדהים, זה ענק, זה אגדי! האיחוד! חייבים לראות, אי אפשר לפספס! מהרגע הראשון, מהצבא, כל הזמן! אני והחבר'ה שלי פה לא פספסנו אף פרק!".

גם אתם לא הצלחתם להבין את משמעות דבריו העמוקים? נו, טוב, קוראים לזה היסטריה. וזהו. עכשיו הוא מתעלם ממני לטובת המסך. מה שמעצים את התופעה היא העובדה שלא אצל כל המעריצים מדובר באהבה ממבט ראשון. "האמת שבכלל לא ראיתי אותה כשהיא שודרה", חושף אייזיק, סטודנט בן 26 מהרצליה, "חבר הכיר לי את הסדרה וככה נדבקתי". והוא לא לבד. מתברר שבזמן שהסדרה עלתה אף אחד לא האמין שמדובר בלהיט. "לא קלטו בהתחלה את עומק הדברים שהכנסנו לשם", נזכר בן־הרוש.

אבל הזמן בהחלט עשה את שלו, והיום, לאחר לחץ של צופים שהעלו פרקים רבים ל־YouTube והציפו את משרדי רשת בשיחות טלפון ומכתבים, הבינו בזכיינית שעליהם לעשות משהו עם התופעה המתפשטת והעלו את הסדרה לאתר האינטרנט שלהם, כולל חלוקה לדמויות וקטעי וידאו מתוך התוכנית, מה שהגדיל באופן משמעותי את מספר הכניסות לאתר והביא את מספר ההורדות לכחצי מיליון. בעידן ה־Facebook לא רחק היום עד שהרשת החברתית נתנה את אותותיה גם בגזרת "אחד העם 1". השמועה על ערבי המעריצים החלה להתפשט. "אני מכור לסדרה ואין לזה הסבר", צועק מאחת הספות מעצב גרפי חובש כיפה בשם אלעד, שלובש חולצה שעליה מודפס לוגו הסדרה. "אני הגעתי דרך הפייסבוק, יש שם קהילה של כמה אלפים. לפני עידן הפייסבוק היינו רק חברים קרובים, הדבקנו זה את זה בקדחת. היינו מארגנים ערבי צפייה בבית, משיגים את הפרקים, מזמינים חברים וצופים ביחד".

טוב, אז הבנו שיש תופעה, אבל מה בעצם חיבר כל כך הרבה אנשים לבר האפלולי הזה רק כדי לצפות במונולוגים של כמה ערסיות כפי שאף סדרה ישראלית לא הצליחה לעשות עד היום? "סוד הקסם של הסדרה הזאת נמצא מאחורי הדמויות", מפרשנת פוליאקוב את העדנה המחודשת שלה זוכה הסדרה. "אני חושבת שהסדרה הפכה לכזו תופעה מכיוון שהיא הקדימה את זמנה עם קאסט מגניב, דמויות מוטרפות, כתיבה מצוינת ובימוי חדשני".

מה שיכול לאבחן את האהדה והגעגוע זו העובדה ש"אחד העם 1" היתה שונה במובן שהיא לא פחדה ללחוץ על הפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, הצליחה לגעת בכולם ולדחוף לנו את הסטריאוטיפ לתוך הגרון, לפעמים גם בכוח. לא פחדו שם לגעת ברוב הזרמים המרכיבים את החברה הישראלית עד היום, מה שאולי מסביר את האהדה המחודשת והגוברת: בבניין המגוון גרו יחדיו זוג הומואים (אחד מהם דייל באל על), מזרחים (כולל הזוג המיושן והסטריאוטיפי להחריד, עמרם ויהודית מזרחי), אשכנזים (אחת מהן גרה בפנטהאוז וטורחת לנופף בזה כסמל סטטוס) וזוג יאפים דביקים.

"זה נתפס יותר שם באמת, לא יודעת למה", מסכימה מגן־שבו, "באמת הרבה הומואים פוגשים אותי ברחוב, ואני, יש לי הרבה... הרבה מחבריי הם הומואים והרבה פונים אליי ושואלים אותי (עושה חיקוי של אילנית - ש.פ): 'אילנית, מה העניינים?', ומספרים שהם מריצים עליי דאחקות. זה כיף!".

"או שזה משהו בדראג שואו", מנחש בן־הרוש.

"באמת חככנו בדעתנו, כמה חברים, למה הומואים מתים על זה", מספר הצופה אלעד. "כנראה שהומואים מזהים קאלט ותרבות הרבה לפני כולם".

בינתיים הקהל בבר יושב מהופנט, ספק בגלל הסיטואציה, ספק בגלל מנחת הערב, ציונה פטריוט, דראג־קווין צבעונית, שהגיעה לבושה במדים של פקחית תנועה, ממש כמו מירי, ויורה שאלות טריוויה על התוכנית: "מי מוכן להגיד לי איפה ביקרה מירי בטיול שלה בחו"ל?", היא מאתגרת את הקהל ומיד זוכה לנחירות בוז ולתשובה אחת מוחצת מכל הקהל, ללא יוצא מן הכלל.

"אני לא מאמינה", היא ממלמלת לעצמה נוכח ההיענות ההיסטרית, וממשיכה לשאלות קשות יותר, שגם להן אגב, היא מוצאת תשובות אחידות תוך שאגה המונית שמלווה לעיתים בשירים וחיקויים בחי"ת גרונית, רי"ש שוש עטרי וטון בריטון מתבקש.

בניגוד לציפיות, מארגנת הערב, רחלי חסון, בת 24 מפלורנטין, היא לא גבר הומו. "'אחד העם 1' זו סדרה מעולה, אולי הכי מעולה שהיתה לנו כאן", היא קובעת. "יש לה קהל עצום שגדל וגדל. אני יכולה להגיד לך שאני לא מפסיקה לדבר באינטונציה של מירי, זה מצחיק מאוד".

איך התחלת עם זה?

"אירחתי אנשים בבית, הראיתי להם את הסדרה, הדבקתי אותם ואז יצא שאני כל הזמן הייתי מארחת, מארחת, מארחת ונמאס לי. אז עשיתי את זה בבר השכונתי ושם זה קיבל תאוצה, זה קאלט". פתאום היא נזכרת במשהו, משחררת משפט עם הרבה חי"ת גרונית א־לה מירי, "טוב, אני ממש חחחייבת לחחחזור לשם", ורצה לסדר את הסאונד לפני שהקהל המשולהב יסקול אותה בעוגיות עבאדי, קצח וקצפת ריץ'.

על פי סקר דעת קהל שערכתי בקרב המדגם הדי מייצג של הבר, קל מאוד להבין ימי הדמות האהובה מכולן: "יש את אילנית, בת אל, אבל מירי היא המלכה", אומר אלעד. "אני קמה בבוקר כמו מירי, נושמת כמו מירי, הולכת כמו מירי, הכל כמוה", צווחת נערה צעירה שספק אם היתה בגיל המתאים כשהסדרה רק יצאה.

אחרי שהבנו מה הולך פה, אין מנוס מלהרים את הכפפה שזרקו המעריצים המושבעים ולשאול את שאלת מיליון הדולר: יש מצב לאיחוד? אז הנה, יש לנו סקופ: "אני מודה שאנחנו שוקלים לנסות להתחיל לעבוד על עונה שלישית", אומר בן־הרוש, אבל זה ממש בחיתולים".

מרשת נמסר בתגובה: "כרגע לא מתוכננת עונה שלישית. אנו מודעים לאטרקטיביות של התוכנית ואם יהיה חדש נודיע לצופים באופן מסודר".

גם מגן־שבו ("אם הצוות יישאר, ברור שאסכים לעשות עוד עונה") ופוליאקוב ("אם יהיה איחוד של הסדרה, אהיה הראשונה להצטרף!") כבר בפנים. נשאר רק לבדוק מה חושבת מירי: "לאאא!", נובח פלד בצורה שלא משתמעת לשתי פנים.

אבל למה? תראה כמה אהבה מקבלת מירי.

"כי ברגע שנחזור לעונה נוספת, הסדרה תאבד מהקסם שהיה לה". 

מירי לא חסה

10 המשפטים הכי מייירררייי פסקל

1 "הלו, אני בחחחיים לא הייתי עונה לגבר זר ברחחחוב, אפילו לראובן בבית אני לא עונה, אז לו אני אענה?" (מירי מוציאה לאילנית את הרוח מהמפרשים אחרי שזו מספרת על סוכן הדוגמנות שרוצה לעשות לה בוק)

2 "מה זה הכפיות טובה הזאת? יודע איזה השפלות אני עוברת עם המדים הכחחחולים שכולם קוראים לי 'שוטרת, שוטרת'?" (מירי נובחת על ראובן אחרי שהוא מנסה להכין אותה לכך שהיא אולי לא תזכה בפרס הפקחית המצטיינת)

3 "אני רוצה לצאת מהבית, אני רוצה ללכת לשוק בצלאל, משהו, ריגוש" (מירי בוכה לאילנית שהרגל של ראובן הגיעה לה עד לפה)

4 "נו, איך בארץ? כבר חחחתמו הסכם שלום?" (מירי שואלת אחרי שהיא חוזרת מטיול בן יומיים בטורקיה)

5 "אני כל כך מודרנית, שאתמול ישבתי במסעדה והזמנתי קיש!" (מירי מסבירה ליוסי, הדייר ההומו החדש, למה אין לה בעיה לחלוק עימו מעלית)

6 "את יכולה לעשות כל מה שתבחחחרי בחחחיים, כל מה שלא דורש חחחוכמה, יופי או כישרון" (מירי מחזירה ליפית את הביטחון העצמי)

7 "איפה זה הארון ארונית, טואלט, זה שכולכם יוצאים ממנו? זה בטחחח מחחחזה מרהיב!" (מירי מבררת עם יוסי ההומו מה זה הומו)

8 "שוקולד טוב, את מכינה? דון ז'רדון, זה מעכו?!" (מירי בודקת עם ליליאן מאיפה השוקולד שלה)

9 "איזה עד 120?! זה מה שאני צריכה, עוד 70 שנה עם הנכה" (מירי מעדיפה שראובן לא יאריך ימים)

10 "למנה העיקרית הכנתי לשון בקר עם חחחלבה, למנה הראשונה ממרחחח דג סול עם ריבת חחחלב וקצחחח, ולקינוח מרק אשכוליות קר עם עוגיות עבאדי מרוסקות וקצחחח" (מירי נותנת בגורמה)

• כתבות נוספות תוכלו לקרוא בגיליון החד של פנאי פלוס