חזרה לעתיד

ב-1926 יצא חוקר התרבות ההולנדי יוהאן האוזינחה (1872-1945) את יבשת אירופה לראשונה בחייו ונסע לביקור של כמה חודשים בארצות הברית. בספר "יומן אמריקה" שראה אור בהוצאת "רסלינג", הוא מתאר את חוויותיו מן מהסע הזה, שנערך לפני שהסימנים המדאיגים של שנות ה-20, בעיקר אלה של שלהי העשור, הבשילו למשבר הכלכלי העולמי הקשה. אמריקה של אותן שנים היתה בטוחה שהיא יודעת גאות כלכלית נהדרת. הבוכנות ייצרו במלוא הכוח, המוצרים שפעו מעל ומעבר לביקוש, והאווירה היתה אופטימית ומלאה אמונה בוטחת ב"קדמה" ("האדם יביס את רעידות האדמה", מצטט האוזינחה מדען בעיתון אמריקאי). היתה זו תקופה של שגשוג, ולכן גם נקודת זמן טובה לבחינת "השיטה האמריקאית" בצורתה הנאיווית, לפני המשברים והמלחמות שעוד נכונו לה.

אבל מוקד עניינו של האוזינחה אינו הכלכלה האמריקאית כשלעצמה (ממילא הוא גם אינו מנבא את המשבר הכלכלי), אלא ההשלכות התרבותיות העגומות של ה"קדמה". ויותר מזה, נדמה שאפילו לא באמריקה הוא מתעניין, אלא באירופה: האוזינחה מתבונן באמריקה, יותר מאשר כתייר בארץ רחוקה, כמי שמסייר בעתידה של ארצו-שלו. כפי שמציין דרור ק' לוי בהקדמה לספר, האוזינחה, בדומה לאירופאים אחרים שכתבו על אמריקה, מתבונן בה "כזירת התרחשות עתידית – חברה המייצגת את ההחרפה הרדיקלית של המודרניזציה, את החצנתה האלימה".

מי שקורא את כל העיתון הוא שוטה גמור

הנה, למשל, העיתון. האוזינחה מתבונן בעיתונים המתעופפים לאורך הרציף, זנוחים, אחרי שבקושי העיפו בהם מבט חטוף, וחושב על הבזבזנות שמאפיינת את החברה האמריקאית. אבל העיתונים הם לא רק נייר מבוזבז, גם תוכנם ריק. כי אף שהעיתון האמריקאי, שלא כמו העיתון האירופי הסולידי, מעדיף לעסוק בפשעים ושערוריות פוליטיות (בעיני העורך האמריקאי שעמום קהל הקוראים "הוא חטא ל'רוחה הקדושה' של הדמוקרטיה"), הסיפורים המעניינים האלה לא מיועדים לכך שיקראו אותם בשלמותם. "מי שקורא את היומון בשלמותו ברוב ריכוז ... וגם מבין ומטמיע את תכניו, יהיה בעת ובעונה אחת גם אוצר בלום של מידע וגם שוטה גמור", הוא כותב.

חג המולד בניו יורק השנה. כמה התקדמנו? (צילום: אי.אף.פי)

אם כך לשם מה העיתון? למען הכותרות. כי "מציאת כותרת מנקרת עיניים הפכה לחלק המרכזי של הכתיבה העיתונאית. ... הכותרת צריכה לפתות את כלל הקוראים... אסור לה להביא תיאור מלא ומפורט של הסיפור, היא צריכה רק להצית בלב הקורא את הרצון לקרוא, או עוד לפני כן, את הדחף לקנות".

במלים אחרות, הכותרת היא פרסומת לטקסט העיתונאי, שאיש למעשה אינו צורך בשלמותו; ומרכז הכובד של העיתון כבר אינו הטקסט עצמו אלא האופן שבו הטקסט מיחצ"ן את עצמו בכותרת (תעיפו מבט, למשל, בעומס ההפניות העצמיות בכמה מהמשוכללים בעיתונינו: הטקסט כבר מזמן אינו מסתפק בעצמו, ורק יבלבל עליך את דעתך במבול הפניות לסיפור המעניין הבא, שגם בו, אגב, לא יהיה מה לקרוא). אין פלא, אם כן, שבאותה רשימה עצמה, באותה נשימה, עוסק האוזינחה גם בפרסומות.

ההשלכה החברתית של התמקדות העיתון במכנה המשותף הרחב, ב"סיפורים האנושיים", אומר האוזינחה, היא ש"עם המונה מיליונים נעשה מודע לאחדותו הרוחנית". יחד עם כלי תקשורת אחרים כמו הטלפון והקולנוע (זה היה לפני עידן הטלוויזיה), מובאת רוח האדם לרמת אחידות שטרם ידענו כמותה. זוהי הסטנדרטיזציה – שמתחילה בדרישת התקן מהמוצרים וממשיכה באידיאל תרבותי: "האדם האמריקאי רוצה להיות דומה לשכנו".

הדומוּת הזו מעוררת חרדה (שגם היא עכשווית מאוד) מפני האנונימיות הבלתי נסבלת של החיים המודרניים, מפני ההיבלעות בתוך המאסה – שמתבטאת בתשוקה עזה להאנשה, לפָּנים. האוזינחה מציין כי עמודי הפרסומת שהוא רואה מוצפים בתצלומי פָּנים. כך, בפרסומת לתרופה תבוא תמונת הממציא, כדי שהמוצר ישויך לאדם, לידיד. ואפשר כעת להרהר בהתפתחותו העכשווית הפרועה של אותו תצלום פָּנים – בתרבות הסלבס הפרועה של ימינו – ולשער עד כמה עצומים ממדי הניכור והחרדה שעליהם היא מנסה לפצות.

"אם לאדם יש אישיות חלשה, צריך לשנות את אישיותו"

אבל חוזקו של הטקסט הזה אינו בהכרח באבחנותיו (החריפות כשלעצמן) של האוזינחה על הקפיטליזם וחולייו; אלה נוסחו באופן נוקב בהרבה במקומות אחרים (אחד הידועים ביותר: אצל אדורנו והורקהיימר 17 שנה מאוחר יותר; עד אז כבר הספיקה הטלוויזיה להיכנס לתמונה). חוזקו – ויופיו – הם בדרך ההתבוננות הפיוטית שלו, כחוקר תרבות, באופן שבו תמונה רגעית, שלט פרסומת, מלה הנאמרת בשיחה, נטענים משמעות: סלוגן כמו "הבטיחות קודמת לכל" אומר להאוזינחה את קיבוע המחשבה בביטוי אחד ויחיד, וביטול שיקול הדעת; ומלים העולות בשיחה עם אנשי החוג האינטלקטואלי – כמו outlook ו-approach, goodwill ו-service – אומרות לו את ה"אני מאמין" האמריקאי הקונפורמי, הנאיווי והפרגמטי.

אבל יש בכתיבתו ובדרך התבוננותו איזו איכות נוספת, סוג של התנגדות שאינו מתמצה בפיוטיות של הטקסט: כשהוא מתבונן בכל חפץ תרבותי הנקלע לידיו, הופך בו ומתלבט בו, מבדיל את עצמו האוזינחה מהתרבות הבזבזנית – במלים ובחפצים – עליה הוא כותב. גם בכתיבת הטקסט כאוסף של רשימות-בחטף, אימפרסיוניסטיות, נקודתיות, יש משהו שהוא זר לתרבות האמריקאית כפי שהוא מתאר אותה – תרבות מעשית ותכליתית מאוד, ממוקדת-מטרה, שתעדיף מן הסתם טקסטים מלוכדים וישירים יותר.

זרות מבטו של האוזינחה מורגשת במיוחד כי התבוננותו באמריקה של 1926 היא במידה רבה גם התבוננות בנו. מבחינה זו, מאלף לגלות כי ביקורתו התרבותית תקפה במידה רבה גם היום, אף שנכתבה לפני 80 שנה. מה זה אומר עלינו? נראה שבתשובה למוטו לחלקו הראשון של הספר, ציטוט של הפילוסוף-פסיכולוג הידוע ויליאם ג'יימס (אחיו המבוגר של הנרי), "קדמה היא דבר נורא" – אפשר לתהות אם הקדמה הזאת בכלל קיימת.

הד לתמיהה הזאת, בדבר רוח-השינוי העצומה שלמעשה אינה משנה דבר, אפשר למצוא באחת הרשימות האחרונות בספר, המדברת על הנטייה האמריקאית ל"מהפכנות". "אמריקה מואסת במהפכה, אך בה בעת היא רדיקלית מאוד", הוא כותב. בכל מקום מורגש בה השינוי המואץ, "יש חוסר שקט, והתסיסה הולכת ומתעצמת. הכל חייב לעבוד שינוי, אי אפשר להמשיך בדרך הישנה". כך, הכל באמריקה ניתן לתיקון. אם מוסדות הממשל נכשלים – יש להקים מוסדות אחרים; ואם לאדם יש אישיות חלשה, "כל מה שנותר לעשות הוא לשנות את אישיותו" כותב הסוציולוג האמריקאי הארי אלן אוברסטריט.

כל כך הרבה רוח מהפכנית בתרבות האמריקאית הזאת, שהיא תרבותנו, ועדיין אנחנו מתבוססים בעולם שמזכיר מאוד את אמריקה של תחילת המאה הקודמת: הרבה יותר מדי פרסומות, מחשבה פרגמטית-קיצונית, בזבזנות משוועת ועודף של אמצעי תקשורת ומכשירים אלקטרוניים שאמורים להקל עלינו את זמינות הרעיונות אבל בסופו של דבר רק משבשים את הריכוז. אז הנה משהו לחשוב עליו: איך זה שכל כך הרבה מרץ ורוח-שינוי, בסופו של דבר מסתכמים בכזה שיתוק?