שתף קטע נבחר

ברוך שפטרנו: מי קבע שפרידה צריכה לכאוב?

בכל פעם שרבנו, אם הואיל לעזוב לרגע את המחשב שלו, הוא היה מסביר לי שהוא בנוי אחרת מבחינה רגשית, שהמשאבים שיש לו לעידוד ולניחום לא גדולים מספיק, ושאני סוחטת ממנו יותר מדי אנרגיות. אז מה הפלא שהכרית שלי נותרה יבשה

אחרי שלושה מיילים, שני מסרים בפייסבוק וחמש שיחות טלפון, בשיחה השישית התחלתי להבין שקורה כאן משהו מוזר. השיחה השישית היתה מלירון, שתפסה אותי בדיוק כשעמדתי להיכנס למקלחת. "מיכל אמרה לי שאת ודניאל נפרדתם, אני ממש מצטערת לשמוע".

 

"את ממש מה?" צעקתי לשפופרת, תוך שאני מחלישה את המוזיקה, אבל גם בפעם השנייה לירון טענה שהיא מצטערת לשמוע.

 

עכשיו כבר הייתי עצבנית. זה תמיד מעצבן כשמישהו תופס אתכם בדרך למקלחת אחרי יום עבודה, זה גם מרגיז כשמפריעים לכם באמצע הדיסק האהוב עליכם, אבל הכי מעצבן זה לשמוע בפעם ה-11 שחברים שלכם מרחמים עליכם לשווא, בטענה ש"הייתם כל כך חמודים ביחד". אז אחרי שכבר הסברתי לכולם שוב ושוב זו היתה בחירה שלי להיפרד ושאני לא מסכנה בכלל, הפעם ההתפרצות היתה בלתי נמנעת.

 

"איך זה", אמרתי ללירון בטון כעוס, "שכבר חודש אמא שלי שוכבת במיטה עם אגן שבור, ואף אחד מכם לא מצטער, אבל כשאני מסיימת קשר שנמשך הרבה יותר מדי, וסוף סוף מרגישה הקלה, פתאום כולכם קופצים לנחם אותי ומציעים לי דלי של האגן דאז?"

 

לירון, בדרכה הסבלנית, הסבירה לי שגם לה זה לקח זמן להרגיש עצובה אחרי שנפרדה מיואב. היא הבטיחה שתוך יומיים מקסימום אני אמצא את עצמי בוכה לתוך הכרית, ואני האמנתי לה, כי לירון תמיד יודעת על מה היא מדברת, וכי באמת לפעמים לוקח זמן לעכל משברים.

 

התחלתי לקוות שאיזה עצב יתעורר כבר בתוכי

מובן שמאז חלפו להם יותר משבועיים, והכרית שלי נותרה יבשה. בהתחלה פחדתי מהשבר הגדול שיגיע, אחר כך התחלתי לקוות שאיזשהו עצב נוראי יתעורר כבר בתוכי, ובסוף הגעתי למסקנה שמשהו לא בסדר איתי. אני, בכיינית מספר אחת בירושלים, יוצאת עם בחור כמעט שנה. טוב לנו יחד, ההורים והחברים מרוצים; אנחנו מצהירים על אהבתנו ההדדית, מבלים יחד את כל זמננו הפנוי ומטפחים חבורת ידידים משותפת; אז איך זה לעזאזל שלא עצוב לי להיפרד ממנו?

 

התשובה הראשונה שעלתה במוחי היא אמא, כמובן. כשיש אמא חולה שלא יכולה לצאת מהמיטה, העוצמה הרגשית של אירועים אחרים בחיים מתגמדת לעומת הדרמה העיקרית. מה שכן, תיאוריית אמא לא הסתדרה עם שאר האירועים בחיי. המחלה של אמי לא מפריעה לי להילחץ מהגשת עבודות, להיעלב בגלל האידיוט ההוא מהעבודה, או אפילו להתרגש כשפגשתי מישהו שפעם הייתי מאוהבת בו בסתר ולגלות שהוא עבר לגור רחוב אחד לידי. האדישות שתקפה אותי התמקדה בנושא אחד ויחיד – דניאל.

 

אחרי שפסלתי גם את האפשרויות של הדחקה, הכחשה, ניוון רגשי וחוסר איזון הורמונלי, הגעתי למסקנה הפשוטה והבלתי-נמנעת: אני לא עצובה מפני שטוב לי. טוב לי? אחרי שנפרדתי ממישהו שאהבתי, שהייתי איתו כמעט שנה ושהסתדרנו מצוין? ובכן, תנו לי להסביר:

 

עד לפני כחודש הייתי בודדה וכועסת כפי שלא הייתי מעודי. צרות נחתו עליי בזו אחר זו, אבל דניאל לא היה שם בשבילי. בכל פעם מחדש התאכזבתי וכאבתי כשהאדם הכי קרוב אליי הביע אדישות כמעט הרגשתי כמו קבצן שצריך להגיד תודה על כל שקל מוחלטת למצב שבו הייתי. לא יכולתי יותר לסבול את התחושה שתקפה אותי ברגעים מסוימים, כשהרגשתי כאילו עולמי קורס סביבי, והוא ממשיך לשבת מול הלפטופ ולבהות במשוואות קוונטיות.

 

הרגשתי כמו קבצן שצריך להגיד תודה על כל שקל

בכל פעם שרבנו הוא היה מסביר לי שהוא בנוי בצורה שונה ממני מבחינה רגשית, שהמשאבים שיש לו לעידוד ולניחום לא גדולים מספיק, ושאני סוחטת ממנו יותר מדי אנרגיות. בסוף כל שיחה כזו, למרות שהפנמתי היטב את טענותיו, ובאמת האמנתי שהאשמה היא בי כי התגובות הרגשיות שלי קיצוניות מדי, הרגשתי אומללה. הידיעה שאני לא מגיבה בצורה נורמלית לא גרמה לי להצטרך פחות תמיכה או לא להרגיש מאוכזבת כששוב בכיתי ולא זכיתי לחיבוק. הרגשתי כמו קבצן שצריך להגיד תודה על כל שקל, למרות שהוא יודע שהשקל הזה לא יספיק לו לארוחה הבאה.

 

ואז אמא נפלה ושברה את האגן, והתחילו ריצות, רופאים, אשפוזים ופרוצדורות בירוקרטיות מול ביטוח לאומי. מיותר לציין שהיחסים ביני לבין דניאל נשארו כשהיו: אני חוזרת הביתה מיום של התרוצצויות באוטובוסים, דאגות ועצבים; כעבור חצי שעה העייפות והקושי מכריעים אותי ואני פורצת בבכי תמרורים. דניאל יושב בסלון מול המחשב וקורא מאמר על שרדינגר, אטום לחלוטין לדרמה שמתרחשת במרחק מטר וחצי מהצג.

 

רק אז נפל לי האסימון: זו לא אני, זה הוא. נכון, אני לוקחת קשה דברים, אני בוכה בקלות ומאוד קל לי לחוש תסכול ורחמים עצמים. ועדיין, אדם שלא יכול להביע טיפת אמפתיה כלפי בת זוגו שאמה חולה מאוד, שהבוס שלה מכביד עליה ושיש לה שלושה סמינרים לכתוב תוך חודש (או, חלילה וחס, לדאוג שתהיה ארוחת ערב על השולחן כשהיא חוזרת), הוא אדם שלא ראוי לי, נקודה.

 

וראה זה פלא, מיום שהחלטתי להיפרד מדניאל, חיי השתנו לבלי היכר. פתאום אני כבר לא בוכה מכל שטות. יש לי זמן לפגוש חברות שלא ראיתי כמה חודשים, ולהיזכר כמה אני אוהבת אותן וכמה הן מוכנות להיות שם בשבילי כשצריך. אני מכינה לעצמי אוכל בריא במקום לכרסם שאריות של פיצה שמנונית. אני שומעת את המוזיקה שאני אוהבת, בלי שאף אחד ירטון שמטאל זה נורא רועש ויעביר לגלגל"צ. והכי חשוב: אני משקיעה את האנרגיות שלי בדאגה לאמא ובטיפול בה, במקום להתעסק ב"למה הוא לא מתקשר? הוא יודע שהיה לי יום קשה. אולי לא אכפת לו בכלל. שאני אתקשר אליו? אבל אולי אני אפריע לו באמצע משהו. אבל הוא יודע שהייתי אצל אמא היום, למה הוא לא מתקשר?".

 

אני חושבת שהרגע בו הבנתי שאני עושה דבר נכון היה כמה דקות אחרי הפרידה, כששאלתי אותו מתי הוא בכה בפעם האחרונה והוא לא הצליח להיזכר. אז הבנתי שלא משנה כמה שנינו נראים טוב ביחד, כמה הוא אינטליגנטי וכמה אנחנו אוהבים זה את זה, אין לנו מה לחפש ביחד. הפער בינינו פשוט גדול מדי.

 

אז בינתיים אני בהפסקה מכל זה, עד ששוב ארגיש פרפרים בבטן ולא מחנק בגרון כשאני רואה את האדם שאיתי. עד שאמצא מישהו שיוכל להקשיב לי ולהבין אותי. עד שאלמד לרסן קצת את הטוטאליות הרגשית שלי כלפי בני זוג. עד שאמא תרגיש יותר טוב.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
סוף סוף מרגישה הקלה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים