האם אפשר להחליט מה הילד יהיה כשיהיה גדול?
האם אנחנו כהורים נוטים לכוון את הילד לבחירת המקצוע בעתיד? האם אפשר להחליט בשביל ילד קטן מה הוא יהיה כשיהיה גדול? האם שווה לפחות להפנות אותו ליעד המתאים על פי תכונותיו? כל התשובות נכונות, ועכשיו ההסברים
פעם, כשהיינו קטנים, היו לנו חלומות קטנים. רצינו להיות מורה או כבאי, שוטר או רקדנית בלט. לא ידענו כמה מרוויחים (המילים "מרוויח" ו"מקצוע" היו גדולות עלינו,( וחשבנו שאם לא נהיה בילבי או סופרמן, נעשה משהו הרואי אחר. היום, אם אתה רוצה להיות גיבור זה בטלנובלה, וילדים חולמים להיות כוכב נולד ולעשות קופה.
לפני שהם נולדים, אנחנו מבטיחים לעצמנו שנגדל את ילדינו בחום ואהבה, ונספק להם את מלוא החופש להתפתח בכיוון שלהם ולהחליט מה הם יהיו כשיגדלו. אלא שדמיון לחוד ומציאות לחוד, לעיתים אנחנו מגלים בהם יכולות מסוימות ומנתבים אותם לחוגים המתאימים, לפעמים אנחנו מסמנים אותם כיורשי העצר של העסק המשפחתי, לפעמים אנחנו רוצים שיהיו כל מה שאנחנו לא היינו.
האם אפשר להחליט בשביל ילד קטן מה הוא יהיה כשיהיה גדול? התשובה חיובית. האם זה המעשה הנכון? כנראה שלא. "ילדים רוצים להיות מפורסמים, כי זה מה שהם רואים וסופגים, זה תלוי תרבות ועידן," אומר אורי אסייג, יועץ ארגוני. "לא כולם יודעים מה הם רוצים. יש ילד שרוצה להיות טייס וילד שרוצה להיות מרגל בארץ זרה. יכול להיות ששניהם לא יממשו את החלום שלהם, אבל מחקר שנעשה בבית ספר בהארלם גילה, שילדים שקיבלו עידוד להגשים את חלומם הצליחו בחיים יותר מילדים אחרים. יש בנו רצון לכוון את ילדינו, כי אנחנו בעצמנו לא תמיד בטוחים שאנחנו במקצוע הנכון. אני מכיר גבר בן 48 שסיים את "בצלאל", למד ראיית חשבון והיה מדריך תיירים, ואין לו מושג מה הוא רוצה להיות.
הבלבול יכול לצוץ שנים מאוחר יותר, כשאנשים מגלים שנותבו להיות עורכי דין או רופאים, כשהם בכלל רצו לטפל בבעלי חיים. "ילד נולד מאובזר בשפע של תכונות, חלקן בולטות יותר, ואז נשמעות בבית זמירות כמו: 'עם עקשנות כמו שלך תהיה עורך דין מצוין' או 'עם ההבנה שלך במכשירי חשמל תהיה מהנדס'. כהורים, אנחנו לא נותנים במה זהה לכל תכונות הילד חלק מהתכונות והיכולות זוכות להמון תשומת לב ומיקוד, בזמן שאחרות (אלו שבדרך כלל פחות מעניינות או רצויות לנו) נחלשות. ילדים מונחים על ידי הצורך להיות אהובים - ויש להם חיישנים לקליטת ההתנהגויות שרצוי להפגין בפני ההורים, לכן רוב הסיכויים שהתכונות תואמות התפקיד יקבלו עדיפות והאחרות ייעלמו. כך שגם אם החלטנו שאנחנו לא מחליטים עבור הילד מה הוא יהיה כשיגדל - יש רמת ציפיות מסוימת שעוברת באווירה בבית ומשפיעה על הבחירה שלו".
כלוב של זהב
לעתים רמת הציפיות מהילד כלל לא תואמת את תכונותיו, אלא את תכונות ההורים. "פעמים רבות הורים מחליטים בשביל הילד במה הוא יעסוק כ'תיקון' לחוויה ההורית," אומרת ענת זפרני, מורה לפסיכולוגיה ומנחת קבוצות הורים. "אם, למשל, בילדותי חלמתי ללמוד פסנתר ולא היה לנו כסף, ילדיי ילמדו פסנתר."
ילדים מנותבים למסלול קריירה ייעודי כשלהוריהם יש חזון, שאותו לא הצליחו לממש בעצמם, אבל גם כשהם רוצים לראות את הילד צועד בעקבותיהם ונכנס לנעליים המשפחתיות. "מחקרים מראים שילדים בני המעמד הבינוני מצליחים יותר בלימודים ומפתחים קריירה דומה לזו של הוריהם," טוענת זפרני. "עבור אותם ילדים, תעודת הבגרות היא כרטיס כניסה לעולם ההורים, העוסקים לרוב במקצועות הדורשים השכלה גבוהה.
"מאחר שילדים נוטים לחקות ולהזדהות עם הוריהם, יש להם מוטיבציה גבוהה יותר ללימודים. במקצועות כמו רפואה או משפטים יש הרבה 'בנים של,' וגם בעסקים משפחתיים, כשאדם משקיע מאמץ לאורך שנים ובונה עסק מצליח במו ידיו, יש לו צורך להעביר את העסק לילדים, להשאיר את ההצלחה בתוך הבית, לא לתת לזרים להשתלט על החברה. וכך, הילדים לוקחים חלק פעיל בעסק: עובדים בחופשות, לעיתים אחרי הלימודים, ובעצם חיים את העסק ולומדים אותו מגיל מאוד צעיר. ילדים כאלה שומעים משפטים כמו 'יום אחד, בני, כל זה יהיה שלך' - זה יוצר רמת ציפייה והכוונה מאוד ממוקדת."
על פניו, השמה לילדים נראית כמו רעיון לא רע בכלל, אולם היא עלולה להיגמר רע. זפרני סבורה שמדובר על "כלוב של זהב עם המון בעיות ותסבוכות." היא מצביעה על חוסר מיצוי עצמי, חוסר עצמאות ואינטריגות משפחתיות. "כשאדם בוחר לעסוק במקצוע שאינו משאת נפשו, משיקולים של כסף או פחד לפגוע בהוריו, סביר להניח שבשלב כלשהו יצופו תחושות של החמצה, תסכול ופחד לשנות ולהתחיל מההתחלה," היא מסבירה.
"כיום, עם התארכות תוחלת החיים, אנשים ממשיכים לעבוד בעסקים עצמאיים שנים ארוכות לאחר גיל הפנסיה, והבן שלהם אמנם נמצא בעסק העצמאי, אך הוא אינו עצמאי כלל, ועולם הערכים שלו שונה מזה של ההורים שמגיעים מדור אחר. זה נותן פתח למריבות משפחתיות, שנגררות מהעסק למשפחה. ההרגשה היא של כעס, אכזבה וחוסר אונים."
לדברי איילת ורשביאק, מנכ"לית חברת ההשמה חבר הון אנושי, לא הרבה מצליחים להיכנס לעסק המשפחתי ולהצעיד אותו בדרך הנכונה. היא מזכירה את סיפור ההמשך של טנא נגה, כשילדיו של יגאל הורביץ נטלו את המושכות וחיסלו את המחלבה.
"להכניס ילדים לעסק זו החלטה כבדה," היא אומרת. "הילדים לוקחים את זה לאקסטרים, כמו עם חפציבה, שבמקום להמשיך בשמרנות לוקים בחטא היהירות".
איך לכוון את הילד
ורשביאק מאמינה במשפט "חנוך לנער על פי דרכו:" "זה אומר שהורה צריך לזהות נקודות חוזק וחולשה, ובהתאמה לזה לכוונן את הילד," היא אומרת. "אם את שולחת את הילדה לבלט ולאנגלית, והיא חוזרת מבלט ומקטרת שהשרירים שלה תפוסים, זה כנראה לא בשבילה. אם תכריחי אותה, היא תעשה ההיפך כי אנחנו לא אוהבים שמכריחים אותנו. הורה מתוחכם צריך לחזק את הילד בהתאם ליכולות שלו.
"הורות טובה היא הורות מזהה ומכווננת, לא סתם לזרוק כסף על מורים פרטיים וחוגים, כשהילד מרגיש חנוק וסובל. אם ילד אומר שהוא רוצה להיות כבאי, הוא בעצם מתכוון להגיד 'אני אמיץ, אני רוצה אקסטרים.' זה ילד עם תעוזה וכדאי לבחור לו משהו שיתאים לאופי שלו. ביסודי כבר רואים אם הילד ריאליסט או הומאניסט, ואז אפשר לנתב אותו לדרך שנראית מתאימה לו. לא לחנך את הילדים שיעשו הרבה כסף, כי כסף הוא אמצעי - לא מטרה."
אסייג אומר שאפשר ליצור בסיס להצלחה בלימודים, בחיים ובעסקים אם משקיעים בפרמטרים הבאים: חום ואהבה, חינוך לגבולות ולמשמעת עצמית, גידול הילד ברמת חרדה נמוכה מאוד. רצוי לאתגר את הילד להצלחה בהתאם לגילו, לחנך את הילד להתמודד עם מטלות שאינו אוהב כמו סידור החדר, לחנך את הילד לסמן מטרות כבר בילדותו, למשל להיות תלמיד מצטיין במתמטיקה או ללמוד לרכב על סוס, לא להשאיר את זה כחלום מפוספס. לגדול בבית שמשתף ברמה מסוימת של קבלת החלטות, דימוי עצמי חיובי, ביטחון עצמי.
"ילד בכיתה א' שיודע גבולות, שגדל בתשומת לב, שיש לו ביטחון עצמי חזק ולא נרתע ממטלות לא נעימות יכול לנצח גאונים", הוא אומר. "איי־קיו זה רק 40% ,60% זה מידע נרכש. אם הורים רוצים לכוון את הילד שיהיה פסנתרן, הם צריכים לשלוח אותו ללימודי נגינה כבר בגיל ,3 לקחת אותו לקונצרטים, להפגיש אותו עם ילדים אחרים שלומדים פסנתר. רוצים שיהיה רופא? אפשר לשלוח אותו לחוג שוחרי רפואה, להתנדב במד"א.
"כשנמצאים בסביבת גירויים מתאימה, מתמרצים ומענישים בהתאם וגרים בקהילה סגורה, יש סיכוי שהילד יילך בדרך שהותוותה לו. מנגד, אם נטיית הילד שונה, הוא ימצא תירוצים להתחמק. אצל ילד דעתני זה ייראה בקלות, ואילו ילד מופנם יכול לעסוק שנים במקצוע שהוא לא אוהב, להיות מתוסכל, בלי שמחת חיים. אם יהיה מספיק אמיץ הוא ישנה קריירה."
ורשביאק מציעה לא לעשות עניין מהעתיד של הילד ולא לעורר מהומה סביבו. "אני לא חושבת שצריך לשאול את הילד מה יהיה כשיהיה גדול," היא אומרת, "אסור לתת לילדים להתמודד עם דילמות של גדולים".
לפנייה לכתב/ת 
