משאטו גולן ועד הר אודם: סיור יין ברמת הגולן

רמת הגולן שומרת על החשיבות הרבה שלה בישראל של עולם היין. זה לא שיש שם פריחת יקבים אדירה כמו באזור השפלה ומורדות הרי ירושלים - בסך הכל נדמה לי שיש משהו כמו עשרה יקבים, שרק לארבעה מהם יש בעיני, בינתיים, משמעות מסחרית – אבל יש שם הרבה מאוד ענבים – למעלה מ- 6,200 דונם - והרבה מאוד יוקרה. יקבי רמת הגולן, מיצרני היין היותר טובים שלנו, שמו את האזור גם על מפת היין הישראלי בחו"ל, הרבה לפני שיינות מהגליל העליון או אזור ירושלים הצליחו לעלות ולבלוט, והם ושכניהם שומרים על המיקום הזה. למרות שאזורי יין אחרים כבר צמצמו מרחקים ומרווחים, עדיין, ליינות מרמת הגולן יש אמירה בשוק.

החדשות האחרונות מהתחום הזה הן שעוד לפני פרוץ שנת השמיטה הנוכחית נעשו באזור נטיעות רבות נוספות, חלק גדול מהן של יקב תבור, כפי שכבר דיווחתי, וחלק קטן גם של יקבים מקומיים. קברנה סוביניון הוא עדיין הענב המוביל, עם 2,500 דונם לערך, אחריו מרלו – כמחצית מהקברנה, שרדונה – שליש מהמרלו, בערך, ואז סוביניון בלאן ושיראז, עם 400-300 דונם, לערך, בהתאמה. כל שאר הזנים, ונטועים ברמה עוד 18 זנים אחרים לפחות, נטועים בכמויות של עשרות דונמים או דונמים בודדים.

לאחרונה ביקרתי בשלושה מהיקבים בגולן – שאטו גולן, הר אודם ובזלת הגולן ובמבשלת הגולן שבקצרין. שני היקבים האחרונים – בזלת הגולן והר אודם – הם כיום יקבים כשרים או בתהליך של הכשר (כלומר שחלק מהיין שבחביות עדיין אינו כשר), נקודה שיווקית חשובה. למרות שהיינו כולנו רוצים לראות יינות ישראליים נשפטים ומוערכים ככאלה, עדיין, השוק המקומי מבקש ורוצה יינות כשרים, גם בלי להבין בכלל את המשמעות של העניין מבחינה הלכתית, והעדר כשרות פוגע ביכולת המכירה או לפחות בפוטנציאל הכמותי. הפעם על שאטו גולן ו"הר אודם", ובקרוב – על בזלת הגולן ועל המבשלה.

שאטו גולן

היקב נמצא במושב אלי עד, בדרום רמת הגולן, והוקם על ידי שתי משפחות: ריבק – בני המקום, שהם גם מגדלי הכרמים, בר-און – שי – שבאו מעולם העסקים, ונתנו ליקב את הבסיס העסקי, נאמר כך. היינן הוא אורי חץ, בוגר אוניברסיטת אורגון, שעבד ביקב של Phelps, טרם הצטרפותו לשאטו גולן, עוד בשלב ההקמה (היקב לווה על ידי יינן יועץ צרפתי בתקופת ההרצה שלו).

חץ מייצר מגוון לא קטן של יינות, ןעומד לרשותו כרם של היקב: למעט יוצא מהכלל אחד – סוביניון בלאן – שאותו קונה היקב מכרם בשעל, כל הענבים באים מכ-300 דונם של כרמים בסביבות היקב. בנוסף, שאטו גולן מוכרים ענבים ליקבים אחרים, בינהם כמה מהגדולים, שלהם אין כרמים בגולן, או שאין להם מספיק ענבים מאזור זה. הזנים של אורי חץ הם קברנה סוביניון, מרלו, סירה, גרנאש (וגרנאש לבן), מורבדר ועכשיו הוא בוחן גם רוסן וויונייה – שחלקו כבר נח בחבית. למה כל כך הרבה זנים ונסיונות? חלק פשוט משום שהם שם וצריך לנסות ולראות מה אפשר לעשות איתם, אומר חץ, וחלק בגלל חיבה לזנים וליינות שעושים מהם בעולם. דברים אחרים שמנחים אותו הם רצון לעשות יין ייחודי ומאופיין על ידי האזור, ולכן הוא מנסה לא מעט זנים. בסופו של דבר, מן הסתם, הוא ימצא את שאהבה נפשו.

הרבה מדובר על היקב הזה, לא מעט בגלל המבנה הלא שגרתי בו הוא שוכן, חיבתם של בעליו להוד והדר, תוויות מוזהבות והרבה מאוד פואטיקה עליהן. בנוסף, מדיניות המחירים הבלתי מתפשרת של היקב גורמת לכך שהיינות יהיו יקרים לפי כל קנה מידה, אפילו ישראלי. למרות המחירים הגבוהים – ואולי לא מעט בזכותם – היינות נמכרים היטב לדברי היקב, הם נמצאים בהרבה מסעדות טובות, ואני שומע לא מעט חובבי יין שמעריכים את היין ומציינים לטובה את היינות שלו שהם טועמים ושותים. בשנת 2007 ייצר היקב כ- 65,000 בקבוקים, במקום 85,000, שהיא הכמות הרגילה שלו, פחות או יותר. הסיבה העיקרית לכך, אומר אורי חץ, יינן היקב, נעוצה בכמויות ענבים נמוכות יותר, מצב מוכר בהרבה מאוד יקבים אחרים, השנה.

היקב אינו כשר, הוא פתוח (בתאום מראש) למבקרים בכל ימות השבוע, ובהחלט נעים לבקר בו. קודם כל להתרשם מהיין זה תמיד חשוב, אבל זה גם מאפשר להבין את החשיבה מאחוריו ואולי להפחית – ולו במשהו - במשהו את הדגש על עניין המחיר.

בחביות מתישנים להם להנאתם יינות מבציר 2007: גרנאש לבן (מנטה... סוכריות גומי ופה סמיך), וגרנאש, סוביניון בלאן 2007, מורבדר (מזכיר קצת את הסירה, באף), סירה, קברנה פרנק ושות'. מתוך הטעימות השונות, היה מאוד מעניין לטעום את הויונייה 2007, שהוא מקסים באף, עמוס ריחות שיטה צהובה, על גבול הלדר ועם תחושה של פירות גלעין צהובים. היין טיפה רזה לטעמי בפה, אבל אורי דווקא מרוצה מכך. סיומת מעניינת, טיפה מינרלית, מתובלת וחומצית. נראה מה יתקבל לאחר היישון בחבית. הפטיט ורדו 2007 היה בעל אף ופה מאוד שונים. הפה מתקתק ופורח, האף יותר על הצד האנימלי – אדמתי. היין בנוי מצוין, כולל הדיסוננס הזה שבין האף והפה, שעושים אותו מעניין. "ברדק", אומר אורי חץ, ולא נותר לי אלא להסכים.

קברנה סוביניון 2005 - מעט קברנה פרנק בבלנד. אף מעניין, ירקרקות קלילה מאוד ובהחלט משלימה יפה ולא מפריעה. מתחת לזה פרי אדום כהה, טיפה מתכתיות שבה חשתי רק בטעימה אחת (מתוך שלוש) של היין. פה עגול מאוד, מרשים לכל הדעות. טאניות טובה. בנוי היטב, אך הסיומת מעט קצרה. 134 שקלים (15/20).

הר אודם

היקב הגבוה ביותר בישראל, בבעלות בני משפחת אלפסי, ממשיך בדרכו המקצועית ומתייצב, מבחינת הקף ייצור ומבחינת כוונות לעתיד. בחביות כבר יש יינות כשרים, וביקב עובד פועל דתי, שהוא גם שומר הכשרות התורן, ולשמחתי אין זה מוריד ולא הוריד מאיכות היין.

"הר אודם" אינם בעלי כרמים – וחבל – והם נאלצים לקנות את הענבים שלהם ממקורות אחרים, לאו דווקא בגולן. היינות הם יינות בסיסיים, טובים ומהנים, בתמחור הוגן, שבין 80 ל-125 שקלים, כאשר בולט במיוחד השרדונה של היקב – שרדונה וולקני – שלו אופי מיוחד, כמעט סוביניון בלאנ'י, שמלווה אותו בהצלחה כבר בציר שלישי: השרדונה של 2007 מראה קליפות הדרים ופומלית.

במסגרת שינויים שיווקיים שונים החליף השנה היקב תוויות, ביטל את סדרת "נמרוד" והכניס תווית חדשה בשם "אלפסי", שנושאת בגאווה את דמותו של אב המשפחה, הפטריארך ואיש החזון של היקב, מיכאל אלפסי. היינן הוא ישי אלפסי, הבן, ומלווה אותו אחיו – אדם, והיועץ, ארקדי פפיקיאן, שעושה כאן עבודה טובה מאוד.

מהחבית

מרלו 2006 לסדרת הר אודם - האף עדיין סגור – אבל אחרי זמן בכוס יוצאים פרי כהה טוב, שזיפים, ורשמים של קופסת סיגרים. מאוד מאוד טאני. חריף ומתובל ומנגד – מאוד עגול בפה. מתחת לטאנינים אפשר למצוא פרי עגול וטוב, שממשיך את האף. סיומת מעט מרירה אבל ארוכה וטובה. אני מוכן להמר על היין שיהיה בין הטובים של יינות היקב. יש ממנו גם ב"אלפסי" של 2006, ומרגישים אותו שם.

לסיום, קינוח:

ענבר – יין צבע ענברי, עשוי בסגנון פורט, מענבי שרדונה בלבד (ליקב גם קינוח "שני", שעשוי מלקט של ענבים אדומים שהושארו להצטמק). הענבר מכיל 17.5% אלכוהול, מאוד נעים בפה ויהיה קינוח טוב לארוחת ערב בשרית, מלווה בגבינות מתאימות – כחולות, למשל. 80 שקלים לבקבוק (500 מ"ל).

שגיא קופר עורך את אתר היין "בקבוק "