קואליציה מייד-אין-אמריקה
שנה לפני שהוא נפרד מהבית הלבן, לומד הנשיא מקרוב כי מציאות החיים באוריינט היא מלחמת הכל בכל - מדינות במדינות, פוליטיקאים בפוליטיקאים. הוא לפחות יוכל לומר שניסה להניע את השלום - וגם השלים שתי קדנציות. מה יגיד אולמרט?
אדם בלשכת ראש הממשלה ערך הערכה פוליטית שמסקנתה דומה: אם אולמרט מודח או מתפטר בעקבות דו"ח וינוגרד ומתקיימות בחירות, הרי שנתניהו עולה לשלטון בישראל. כך מעידים הסקרים. עליית נתניהו, משמעה ממשלה ימנית אשר תדחה את כל הסיכומים המדיניים של אולמרט עם בוש ועם אבו-מאזן. המשמעות: האחרון קורס בלחץ הפנימי של הפלסטינים המאוכזבים, החמאס משתלט על הגדה, ומכאן - ראה התסריט שלמעלה.
אם ההערכות הללו נכונות, סבור אולמרט, הרי שאין לישראל ברירה אלא להמשיך ולתלות תקוותה באבו-מאזן - חלש או לא, לא מסוגל או כן, מייצג חלק בלבד מהעם הפלסטיני או את כולו. מחמוד עבאס הוא ברירת המחדל. אלא אם ישראל החליטה שאין עתיד מדיני באזור ותבחר במלחמה.
הזיכרון של ליברמן
אולמרט ובוש, שקרא לשרים בישראל לשמור עליו, ציירו את תרחישי הקצה הללו. הנשיא האמריקני שם אותם על שולחן ארוחת הערב במעון ראש הממשלה, אל מול חברי הקואליציה שלו. הוא ניסה להכניס בראשם של הסגנים, בעיקר אלה המהווים איום פוליטי פוטנציאלי כמו אהוד ברק, אביגדור ליברמן ואלי ישי, את תמונת המאקרו המזרח-תיכונית, כפי שהיא נראית מהחדר הסגלגל שבבית הלבן. הם שמעו את המסר, אבל לא בטוח שהפנימו אותו.
השרים והממשל מסביב לשולחן הנאה (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
ראשון, יושב ראש ש"ס. כיצד הוא יכול להיוותר ליד שולחן הממשלה, כאשר מנהיגו הרוחני אמר רגע לפני בואו של בוש, שאין להמשיך במשא-ומתן עם הפלסטינים? האם מחוות נוסח הקמת משרד דתות ליצחק כהן, או הזמנה לארוחת ערב עם הנשיא בוש, יספקו אותו? ההערכה היא שלא, וברגע שאולמרט יתחיל לדבר עם הפלסטינים על ירושלים, ש"ס לא תרשה לעצמה להישאר בקואליציה. את סכנות החמאס היא מכירה; לסכנות ויתורי אולמרט בעיה"ק ירושלים, לא בטוח שתסכין.
אחריו בא ליברמן ועשרת צללי הח"כים שלו מישראל ביתנו. מארוחת הערב יצא במצב רוח מרומם. אלא מה? הוא איבד את הזיכרון. "האלצהיימר", אמר לנו, "האלצהיימר לא מאפשר לי לזכור מה אמרתי". הוא לא רצה לקלקל לעצמו את האופציה להישאר קרוב למקבלי ההחלטות. אלא שהמתנחל מנוקדים אוחז גם בקווים האדומים, שאמורים לחשק את אולמרט - אותם הפיק ערב אנאפוליס. הוא זה שהתריע - למרות החיוכים לבוש והערכתו שהוא אוהב ישראל - שאבו-מאזן אינו פרטנר ושאין לוותר בעבורו, ודאי לא על ירושלים.
האחרון, שנראה כרגע הפחות מסוכן לשלום הקואליציה, הוא ברק. בגדול יש לשני האהודים כימיה לא רעה. ברק שותף במטבחון המצומצם של אולמרט, מקבל חופש פעולה ביטחוני וגם זוכר שאולמרט סייע לו בגראנד-קאמבק שלו, ושהוא תלוי בו כדי שלא להיעלם שוב בתהום הנשייה המדינית. אלא שזה אותו ברק שהצהיר שאולמרט צריך להתפטר על רקע כישלונו בלבנון. זה אותו ברק שקבע מועד - פרסום דו"ח וינוגרד - וזה קורה עוד 20 יום. בוש אולי סיפק לו, בציירו את משמעות פירוק הקואליציה כאיום על התהליך המדיני, עילה שלא לעמוד בהתחייבות לעם ישראל.
מדווש בעלייה
ראש הממשלה היה היחיד שלא נשא דברים מסביב לשולחן הנאה. את מה שהיה לו לומר לנשיא ולשריו, אמר בהזדמנויות אחרות. עובדה זו אפשרה לו להביט בעמיתיו לארוחה ולדרך, ולשאול האם איתם יוכל להגיע למטרותיו. אולמרט, בניגוד ללשונות הרעות, אינו מבקש רק לשרוד; הוא מאמין באמת שהוא היחיד בפוליטיקה הישראלית שמסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, היחיד שיכול להתמודד עם איום הגרעין האיראני. לא נתניהו, לא ברק ואפילו לא לבני, הוא מאמין, משתווים לו.
אלא שגם הוא יודע שלא רק ברק, ליברמן ואלי ישי מסכנים את ממשלתו. אפילו אנשים כמו עמיתו השקט, שר הגמלאים רפי איתן, שבפעם הראשונה מאז היה ממחוללי פרשת פולארד נועד עם אמריקני בכיר - אינם מאמינים באבו-מאזן. אלא שאולמרט סבור שיוכל לגבור על מכשולים אלה. הוא מאמין בחלקת לשונו, בתמרוניו הפוליטיים, בלחצו של הידיד מוושינגטון. למעשה, אין לו כל ברירה אחרת, אלא להאמין ולהמשיך ולהזיע. זה כמו לדווש על אופניים בעלייה: אך לרגע תפסיק - ותמצא את עצמך זרוק בתעלה לצד הדרך.
האורח מאמריקה ממריא מכאן להמשך מסעו באזור, ומותיר את אולמרט מזיע מאחור. מה שלמד כאן ביומיים היה רק פרק המבוא, לשיעור שיקבל בשמונת ימי מסעו זה באוריינט: המזרח התיכון הוא יורה רותחת ומבעבעת, בה מציאות החיים היא מלחמת הכל בכל. מדינות במדינות, פוליטיקאים בפוליטיקאים. החזונות, הנרקמים אל מול גן הוורדים של הבית הלבן, לא פותרים את תביעות ליברמן, את תסכולי אבו-מאזן, את רשעות החמאס, את המגלומניה של אחמדי-ניג'אד. הוא יוכל לפחות לומר שניסה לעשות משהו - וגם השלים שתי קדנציות. אולמרט אמנם יוכל לומר שניסה לקדם שלום, אך לא בטוח שישלים אף את הקדנציה הראשונה שלו.
